בשבוע שעבר קראנו על המיילדות העבריות. חרף הקשיים והסיכונים – הן ילדו את ילדי ישראל וגרמו לשלשלת הדורות להמשיך ולצמוח. על אף שמצרים ביקשו להשמיד ולאבד – הן נלחמו עד כדי מסירות נפש כדי להחיות את התינוקות. הם אומרים פן ירבה ואנחנו אומרים: כן נרבה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
והנה אנחנו כאן. אלפי שנים קדימה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב מחבלים ארורים מבקשים להשמיד, להרוג ולאבד את העם היהודי. הם מחפשים למחוק – והמיילדות פועלות מתוך תחושת שליחות עמוקה כדי להרבות חיים. עם ישראל חי וקיים וכן, גם בוכה בכי מרגש, בכי של תינוק שאך עתה פרץ לאוויר העולם ונושם את נשימותיו הראשונות.
יחד עם התינוק הבוכה עוד זוג הורים מוחה דמעה. לעם ישראל מצטרף זה עתה עוד יהודי שינציח בגאון את יהדותו.
מכיוון שמאחורי כל לידה יש סיפור, ומאחורי כל סיפור יש מיילדת, כינסנו כמה מיילדות לספר לנו על סיפורי לידה מרגשים שקרו להן, לאורך השנים בכלל ולאחר תחילת המלחמה בפרט.
נכון שקשה אבל יש חיים וממשיכים אותם
אנו פותחים את שיחתנו עם איילה דנינוס, מיילדת ואחראית משמרת במרכז הרפואי הדסה עין כרם. "יש לי הרבה סיפורי לידה ובהם את הסיפור שלנו והוא מדהים וכבר פורסם", פותחת דנינוס בשיחה עם 'כיכר השבת', "כיוון שאני אחראית משמרת או עושה משמרות ב'מיון מילדותי' אין לי מתקופת המלחמה סיפור מיוחד שקרה לי אישית עם יולדת, אך חוויתי כאן הרבה רגעים מרגשים.
"אנחנו רואים המון זוגות שבאים מהמלונות, כלומר שהם מפונים, זה משהו מיוחד. אנחנו מרגישים את המשבר של המשפחות. לרבים מהם יש ילדים שכאשר הן באות ללדת הן צריכות לדאוג לסידור עבורם, שיהיו איפשהו בזמן שהן כאן".
"נכון אומנם שהן לא ציפו ללדת כאן, ואגב הן ממש מרוצות מהשירות, אבל הן מדהימות", ממשיכה דנינוס ונימה של הערכה בקולה, "אני רואה שהן שמות את הכל בצד ועסוקות כל כולן בלידה שלהן.
"נכון אומנם שמרגישים מלחמה, אבל מפליא איך הן לא מראות שום סימן של מצוקה או קושי ולחץ. אפילו שהן עזבו הכל: בית, עבודה, שלושה חודשים מחוץ להרגלים שלהם, והנה הן כאן ויולדות כמו גיבורות.
"כשאני שואלת איך אתן מסתדרות ומה תעשו עם התינוק במלון, הן עונות: 'הכל בסדר אל תדאגי אנחנו מסודרות, יביאו לנו את מה שאנחנו צריכות עד לשם'".
תארי לנו בבקשה, איך התחושה להביא חיים בתקופה הזאת?
"הלידות הראשונות היו 'וואו'. יש לנו חיים", עונה דנינוס, מרוגשת, "על כל 'הותר לפרסום' אנחנו אומרות 'הנה הותר לפרסום שיש לנו לידה שלנו'. הבאת חיים לעולם זה התקווה שלנו. זה הקשר שלנו עם בורא עולם שנכון שקשה לנו אבל יש לנו חיים ואנחנו ממשיכים אותם".
אבל בטח יש רגעים מאתגרים?
דנינוס מסכימה: "יש כאלה שהבעל במילואים והצליח להגיע מעזה. הוא נרדם על הרצפה אבל הוא שמח להיות כאן. כולנו לוחשות תפילה שיצליח להישאר עם אשתו הכי הרבה זמן שאפשר.
"גם לנו זה לא פשוט, הרבה בעלים שלנו, המיילדות, במילואים. אנחנו צריכות לסדר את הילדים בבוקר, להיות לבד שלושה חודשים וללהטט בין העבודה לילדים. בעבודה הזאת, כידוע, אנחנו עובדים כל יום כל היום. בוקר, לילה, שישי ושבת. זה נורא קשה.
"אנחנו עובדות יד ביד, אחת לשנייה. לפעמים מישהי מוסיפה משמרת כדי לסייע לאחרת לצאת לבית, לפעמים מחליפות משמרות בשבתות כדי לתת שבת בבית למישהי שבעלה יוצא הביתה לשבת מהמלחמה. אנחנו עוזרות אחת לשנייה עד כמה שניתן".
ומה הטיפ שלך לאישה לקראת לידה בתקופה הזאת?
"אישה שנמצאת ממש רגע לפני לידה אני אומרת לה שהרגעים הללו זה כמו שעת רצון ביום כיפור, 'התפילות שלך עולות ישר להקב"ה'. זה הזמן להתפלל. כמעט כל אחת מכירה מישהו שנפל או נפצע במלחמה ולכן זה הזמן להתפלל וכמה שיותר".
ומה'טיפ' האמוני, עוברת דנינוס לטיפ מעשי: "חשוב ביותר להיות כל כולך בלידה שלך. לשכוח מהמלחמה. לידה לא שוכחים. אז נכון שמלחמה עכשיו, אבל את צריכה להיות בשלווה, להיות קשובה לגוף. שהחוויה תהיה טובה בכל זאת".
מעוטף עזה – ל'עוטף צוות'
אנו עוברים לשוחח עם גילה פאילייב, מיילדת וותיקה ב'הדסה הר הצופים'. "הכל התחיל ככה במקרה", פותחת גילה, "בזמן ביקור שגרתי במכון קוסמטיקה בשכונה נתקלתי באישה לקראת לידה שממתינה גם היא לשירות. כמו שמאפיין אותי, ישר פיתחתי איתה שיחה נעימה בנושא. היא סיפרה לי שזו לידה שנייה שלה והיא מפונת משדרות. היא תיארה לי את החששות המלוות אותה בימי מלחמה אלו יחד עם הלידה הקרבה ובאה.
"הצגתי את עצמי כמיילדת בהר הצופים והזמנתי אותה ללדת אצלנו. אמרתי לה שנעניק לה תחושה בטוחה בתוך כל החוסר וודאות שאנחנו נמצאים בו בתקופה זו. המשכנו לדבר החלפנו מספרים והיא אמרה שנתראה".
"והנה", ממשיכה גילה, "לאחר ימים בודדים, היא הגיעה אלינו. התראינו וראיתי שהיא מרגישה תחושת ביטחון מסוימת. אומנם בסוף לא זכיתי ליילד אותה, כי היה צורך בניתוח, אך היא לא מפסיקה לציין שהרגישה עטופה לאורך כל הדרך והשהות אצלנו, הן על ידי והן על ידי שאר הצוות. כשהיא ובעלה הגיעו לחדר שלה לאחר הלידה, קיבלו את פנייה עם חדר מקושט בבלונים. החיוך על פניהם אמר הכל".
גילה ממשיכה ומספרת בהתרגשות: "היפה הוא שאחרי חודש היא לא שכחה אותי והחליטה להפתיע אותי בביקור עם המתוק שנולד לפני שהיא חוזרת לביתה בשדרות. היא לא הפסיקה להודות על כך שנפגשנו במקרה כמה ימים לפני הלידה. הרגשתי תחושת סיפוק שהצלחתי להוביל לרוגע ושלווה בכל התהליך המורכב הזה אצל היולדת בימים אלו. שבעזרת ה' נזכה להוביל לתחושה זו בקרב יולדות נוספות".
אזעקה בחדר לידה
וממיילדות גיבורות אנחנו עוברים ליולדות אמיצות.
ברכי כהן מאשדוד יצאה ללידה בליל חג שמחת תורה. מבחינתה זה היה יום שמח ומיוחד: לידה ראשונה לאחר חמש שנות ציפייה. היא לא ציפתה לדרמה שתקבל אותה בדיוק כשתהיה בחבלי לידה מתקדמים: "יצאתי ללדת כבר בליל שמחת תורה. אשפזו אותי שם. לא הצלחתי לישון בגלל הכאבים. הסתובבתי יחד עם בעלי במחלקה ואז התחילו האזעקות".
"קצת נבהלתי", משתפת ברכי, "אבל הייתי עסוקה בעצמי. ואז התחילו המראות הקשים. ראינו כל הזמן מסוקים מגיעים עם פצועים והיה כאוס ובלגן. אז כבר ממש נהייתי היסטרית. השמועות התחילו לרוץ. תוך כדי התקדמה הלידה. נכנסתי לחדר לידה. המיילדות היו רגועות וסבלניות כאילו אין דרמה מסביב. בלידה עצמה המיילדת נשארה לצידי רגועה, גם כשהייתה אזעקה. היא כל הזמן הרגיעה שאנחנו בחדר מוגן ואין מה לדאוג. זאת הייתה חוויה לא פשוטה, לא אשכח אותה לעולם".
איך היו התחושות לאחר הלידה?
"הרגשתי אחרי הלידה קושי גדול", עונה ברכי בכנות, "מצד אחד הייתה לי שמחה אישית מאד גדולה. חיכיתי הרבה לרגע הזה ואני כולי מרוגשת בכל יום מחדש כשאני מחזיקה את הקטן. מצד שני כל התקופה הרגשתי לא בסדר לשמוח כשיש מסביבי כל כך הרבה צער. מה שבסוף הרגיע לי את הבלבול זה ההבנה שחיים חדשים בעם ישראל זה שמחה לכל עם ישראל שנגדעו ממנו כל כך הרבה חיים. זה נתן לי את הכוחות לשמוח ולהתחזק".
מתי הבעל יהיה? - בין תקווה לאכזבה
את מעיין רוזנטל המלחמה מפתיעה כשהיא ממש לקראת הלידה. מעולם לא דמיינה שהיא תלד בתקופה בה בעלה יילחם בעוז בעזה. בכל התקופה הזאת היא מתמודדת בגבורה עם הקשיים ויש לה מסרים וחיזוקים לעצמה ולעם ישראל.
הקושי העיקרי שלה נסוב סביב התקווה וחוסר הוודאות בנוגע לנוכחות בעלה בלידה, בברית וכל התקופה שלפני ואחרי: "בעלי גויס בשמחת תורה ונשארתי עם שלושה ילדים קטנים. הגדול בן שש, הקטן בן שנתיים. אני לקראת לידה והוא לא נמצא בבית. כל החודש התשיעי תפקדתי בבית לבד. הוא לא הגיע כל החודש. יחד עם ההתמודדות חששתי כל הזמן שבעלי לא יספיק להגיע ללידה. בשני בלילה, ט"ו בכסלו, הרגשתי שהלידה מתקרבת. ביקשתי מהמפקד שבעלי יגיע. חבר הקפיץ אותו והוא הגיע במהלך הלילה. למחרת יצאתי ללדת וילדתי בן בשעה טובה. שמחתי מאד שהוא הספיק להגיע, אלא שאז היה את החשש שאאלץ להתאושש לבד בלי בעלי".
"לשמחתי הודיעו לבעלי שמקצצים בכוחות צבא והוא יוכל להישאר חודש בבית", ממשיכה מעיין ומספרת, "מאד שמחנו. הבנתי שהוא יהיה איתי אחרי הלידה. שמחתי ונרגעתי. התאוששות אחרי לידה עם בעל זה משהו אחר לגמר. בשבת עשינו 'שלום זכר', כנהוג, הגיעו חברים והיה נחמד".
אך הכל השתנה בבת אחת: "בשבת בבוקר מתקשרים אליו. אנחנו כמובן שומרי שבת, אבל הוא הבין שצריך לענות. הילד הופתע שאבא עונה לטלפון בשבת. הסברתי לו שבזמן מלחמה אם מתקשרים מהצבא, צריך לענות. אמרו לו: 'תתייצב תוך כמה שעות. נכנסים לעזה'. היינו בהלם. בעיקר אני. כל התקווה התנפצה. הייתי ממש מאוכזבת. לאחר בירור, הוסכם שבעלי יצא מיד במוצאי שבת ולא בשבת עצמה. כבר לא הצלחנו לאכול סעודת שבת. הבנתי שבעלי אולי לא יהיה בברית. ניסינו בשבת עוד ועוד לספוג את ה'ביחד' ומיד במוצאי שבת הוא יצא".
מעיין משתפת באתגרים: "למחרת הייתי צריכה לבדוק את מצב הצהבת של הילד. על פי התכנונים הייתי אמורה לצאת עם בעלי לבדיקה, אך ה' גזר שאצא לבד. הייתי חלוקה בדעתי אם אני מעוניינת שהצהבת תרד. כי אולי אם הברית תדחה בעלי יהיה בברית. האחות רצתה לשלוח אותי לבדיקה במרכז רפואי מרוחק. הסברתי לה את המצב והיא דאגה לבדיקה קרוב לבית. כעת הייתי במתח אם בעלי יהיה בברית.
"בהמשך בעלי התקשר אחרי צהריים ואמר לי שיש לו אישור להשתחרר ביום של הברית בין שעה לשלושה ימים. אם הברית תהיה אז, הוא יספיק ואם הצהבת תעכב את הברית, אז לא בטוח. קבענו אולם וקייטרינג לברית בתקווה גדולה שהברית לא תתעכב ובעלי יהיה נוכח.
"ברוך השם הברית התקיימה בזמנה ולא רק שהוא הספיק להגיע, הוא נשאר עד הערב. לאחר מכן הוא כבר חזר להילחם".
התאוששות אחרי הילדה כשהבעל נמצא הרחק
מעיין נאלצה להתאושש אחר הלידה כשבעלה נמצא הרחק בעזה והיא עם ארבעה ילדים קטנטנים, אך עם כל הקושי היא כל הזמן רואה את הטוב ואיך שעם ישראל מתגלה בתפארתו: "היום הילד בן חמש שבועות ומהברית בעלי לא ראה את הילד. אני מצלמת אותו כל הזמן שיראה אותו, על אף שאני לא מומחית בצילום.
"אני כבר מחכה לשבת נורמלית בה לא אצטרך לחשוב היכן אהיה ומה נעשה. הייתי כמה שבועות אצל ההורים. ההורים של בעלי גם הגיעו להיות איתנו. על השבת הקרובה טרם החלטנו".
מעיין מבקשת לשתף על ההירתמות של הקהילה עבורם: "יש לנו כאן קהילה חמה – בהם ישיבת מעלה אליהו בתל אביב - הבחורים עוזרים מאוד. הם לוקחים את הילדים שלי 'הלוך חזור' למוסדות, יש נשים מדהימות שעוזרות ומכינות אוכל, וכמובן המשפחה. אומנם המשפחה גרה רחוק אבל גם הם ממש משתדלים להגיע ולעזור".
מה נותן לך כח בתקופה הזאת?
"ההבנה שאני חלק משליחות של משהו גדול, נותן לי כח", עונה מעיין, "אני מרגישה שזה לא סתם קרה בשמחת תורה. זה ממשיך את הימים הנוראים. זמן מלחמה זה בהחלט ימים נוראים. שומעים על בשורות קשות ויש את עשן וקולות המלחמה. זה מזכיר לנו את התפקיד שלנו כעם ישראל, לצמוח ולתרום אחד לשני מתוך הקושי.
"אני מרגישה שזו זכות מיוחדת שנפלה בחלקי ללדת בתקופה כזאת. לכן קראנו לו 'אלישיב מרדכי' - שה' ישיב את ניצחון ישראל ואת המלכות לעם ישראל, וישיב את השבויים הביתה. הכל תלוי בה' ולא בנו. כולי תקווה שה' ישכון פה בכבוד ועם ישראל לא יחוש שוב מושפל".
מעיין חותמת: "זו זכות ללדת בתקופה כזאת. יש הרבה אור. לידה - זה להוסיף חיים. להוסיף אור בעולם. אני מסתכלת על הילד שלי ומתרגשת שזכיתי בתקופה כזו להביא חיים. זו זכות גדולה. אני מרגישה שה' בודק אותי באופן אישי ובודק את האמונה שלי, איך אני מתמודדת עם הנתונים. אני שליחה שלו להביא ילדים לעולם".
"השארתי את התינוק קרוב אלי"
את בתיה ליפשיץ מבני ברק הלידה הפתיעה מוקדם מהצפוי. הסטרס והלחץ של המלחמה הקדימו את הלידה ובתיה מצאה את עצמה בלידה כשהילדים עדיין בחופש והיא משוועת למנוחה. גם היא כמו כולן שמחה על הזכות להביא חיים חדשים בתקופה זו: "אני בכלל לא חשבתי שאלד בתקופה הזאת, אם מישהו בכלל יכול לתכנן. אני טיפוס היסטרי וכל התקופה הכניסה אותי לסטרס ולחץ. בכל אזעקה הרגשתי לחץ מוחשי. לא הרגשתי טוב והיה לי קשה עם הילדים בבית. הלידה הפתיעה אותי שבועיים אחרי שמחת תורה.
"הייתי בתחילת חודש תשיעי. זה כנראה הגיע מרוב לחץ. זה היה מסובך למצוא סידור לילדים כי כולם היו בחופש. תכננתי שאמא שלי תלווה אותי ללידה. אבל בסוף היא נשארה עם הילדים ואני יצאתי עם בעלי. בזמן הלידה התפללתי לשלום כל עם ישראל ולשלום הפצועים והחטופים. המיילדת הביאה לי שמות לתפילה והיה סוג של אווירה מוזרה. כבדות ואבל מצד אחד, ומצד שני התרגשות וציפייה להביא עוד חיים לעולם".
איך עברה הלידה?
"הלידה עברה ברוגע ברוך השם. אבל הקושי היה אחר כך", עונה בתיה, "השארתי את התינוק כל הזמן קרוב אליי, כדי שאם תהיה אזעקה אוכל לוודא שהוא בטוח".
"ובאמת תפסה אותי אזעקה פעמיים כשהייתי במחלקה. היה קשה לרוץ כל פעם עם התינוק כשאני עדיין כאובה מהלידה וכל תנועה חדה מכאיבה לי. בעצם, ממש לא נחתי שם וכשחזרתי הביתה הילדים עדיין היו בבית כי הם לומדים במקומות בלי מרחבים מוגנים, כך שלא הייתה לי מנוחה. אבל, ברגעים האלה, כשהרגשתי שקצת קשה לי, נזכרתי בכל החטופים וההורים שהיו משלמים כל הון שבעולם בשביל לראות את הילדים שלהם הנמצאים הרחק בעזה. בכלל, כל התקופה הזאת. כל החושך והצער, מזכירים לנו לראות בכל דבר את האור ולידה זה באמת אור גדול. אני כל יום מסתכלת על הילד שלי ומודה להשם שזכיתי להביא עוד חיים בימים אלו".