שלום, אני יפי (37) .
ברחוב בו גרתי כילדה, הקשר בין כל השכנים היה נפלא. זה לא היה סתם קשר שחייב להיות כי אנו שכנים, אלא קשר כזה שנותן חשק לחזור הבייתה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הרחוב היה צר וחד סטרי, מצד שמאל היו מקומות חניה לכלל השכנים בבחינת "מי שתופס, תופס".
יום אחד שמענו צעקות מהרחוב, זו הייתה מנוחה שצעקה על פרידה. הוויכוח היה על מקום החניה. מנוחה שהייתה גרה בצד הימיני טענה שהחניה ממול ביתה היא חניה שלה כי היא משפחה מרובת ילדים עם המון קניות, לעומתה פרידה טענה שהיות וזה הצד שלה לה זכות החניה.
השתדלנו תמיד לא לתפוס צד, בפרט שהיה לנו קשר טוב עם שתי המשפחות.
אבל ככל שעבר הזמן הריב הפך לגדול יותר, ואף אחד מהצדדים לא הגיע לפשרה. הנושא הפך להיות חם מתמיד, ובכל הזדמנות היה ניתן לחוש בשנאה שהתפתחה ביו שתי השכנות.
לא יודעת איך, אבל אף אחד לא יכל לעצור את זה. אולי דווקא בגלל שחששו לתפוס צד, המצב נשאר על כנו והסכסוך הפך לעמוק יותר.
לנו המשפחה מאוד כאב: הרי הן היו שתי חברות עד לא מזמן, ואם נעשה חשבון כל הסיפור זה על חניה אחת ששתיהן רבות עליה, אין כאן באמת משהו ביניהם אם לא החניה הזו.
אבל כבר התרגלנו, זה המצב וגם אם הוא כואב, חיינו לצידו.
הקשר בין הבנות של מנוחה ופרידה נשאר על כנו, אולי לא כמו לפני הריב אבל את הסכסוך הן הצליחו לשים בצד ככל האפשר. גם אנחנו לא נתנו לריב הזה מקום של נתק, והיינו בקשר עם הבנות של שתיהן.
יום אחד הריב חצה את כל הגבולות.
שמענו את פרידה צועקת לכיוון מנוחה: "הלוואי שתהיה חולה על מה שאת עושה לי". מנוחה לא הייתה עונה לה באותו המטבע, רק תמיד אמרה: "אני לא מקללת", אבל עדיין נשארה בעמדתה על מקום החניה מתוך הבנה שלה משפט הבכורה.
המצב היה קשה עבורנו, אני זוכרת בתור ילדה כמה היה קשה שדווקא ברחוב שחי בהרמוניה נפלאה כל כך, יש את הסכסוך המיותר הזה.
יום אחד נפצה השמועה הכואבת: פרידה חולה במחלה.
הכאב היה עצום, פרידה זאת שלא מזמן קיללה את מנוחה ברגע של כעס, היא חולה במחלה קשה.
ואז הגיע התקופה הזו, שלא ראינו את מנוחה מחוץ לבית. זה היה מוזר לנו, אבל אז קרה דבר שגילה לנו מה קרה.
אחת השכנות שלנו באותו הרחוב, קראו לה צופייה. היא הייתה האישה הזו שכולם מגיעים לטעום מהאוכל שלה, וממילא היא יודעת יותר על כולם. היא לא ויתרה, והייתה חייבת לדעת מה קורה עם מנוחה, למה לא רואים אותה.
לילה אחד צופייה צפתה מחלון ביתה וראתה רופא שעולה במדרגות של מנוחה, זה היה הרופא הפרטי של מנוחה, שאת הטיפולים הייתה עושה בביתה בקומה השנייה.
בבוקר, תוך דקות אחדות פשטה השמועה ברחוב שלנו: מנוחה חולה במחלה.
הרחוב הוכה בהלם, מנוחה עם המחלה הקשה, ולפניה פרידה עם המחלה הקשה. לא יכולנו לשאת את זה כשמדובר בשתי השכנות שהמריבה ביניהן ידועה ושתיהן חולות באותה מחלה קשה. בפרט אז שהמחלה לא הייתה נפוצה כל כך, והסיכוי להחלים ממנה היה נמוך יותר, אצלינו נחרדה הייתה גבוהה יותר.
אמי שתחי' לקחה זאת מאוד קשה, היה קשה לאמא שלי ההיסטוריה בין מנוחה לפרידה, הדם הרע שעבר ביניהן ואף אחד לא הצליח לעצור.
פרידה שמעה את הבשורה הקשה, אחרי הכל ברגעים הללו הכל הופך ללא רלוונטי, והחניה כבר לא מעניינת כל כך. צופייה הציעה לפרידה לעלות למנוחה יחד איתה ולבקר אותה, המפגש הזה היה קשה, הבכי של שתיהן עלה על גדותיו, וכל הריב העכור הזה נשכח ברגע אחד.
זה רגע שמכניס אותנו לפרופורציה, פתאום החיים מקבלים משמעות אחרת.
בוקר אחד התבשרנו בבשורה הקשה: מנוחה נפטרה.
הלוויה הייתה קשה, מנוחה הייתה החברה של כולם, זאת שכל כך כיף לדבר איתה, וכל כך כיף לשמוע אותה, כרגע עוזבת את העולם שכל כך אהב אותה. נפרדנו ממנה בדמעות ובקושי עצום.
לאחר פטירתה של מנוחה, פרידה נפטרה. הלוויה הייתה קשה, פרידה האהובה גם היא עוזבת אותנו. זה היה סוף הסיפור העצוב של חניית הדמים.
מאז החניה נותרה בודדה, היא הפכה להיות של כולם, שתי השכנות שרבו עליה תקופה ארוכה כל כך, שילמו על כך בחייהם. אין אנו יודעים חשבנות שמים, עם מי הצדק ועם מי לא, לא זה הנושא כאן. דבר אחד ברור: כל ריב וסכסוך, כעס וטינה שיש לנו עם מישהו, הורס לנו את המערכות בגוף, ומזהם אותו עד מוות.
לפעמים ניתן לעצור את הריב הזה ממש בהתחלה, אם כל אחד מהצדדים יחשוב לרגע על מה הוא הריב באמת, הוא יגלה שהאגו של כל אחד כל כך חזק, והוא יכול להרוג.
הסיפור של מנוחה ופרידה מזכיר לי את הסיפור הבא.
שני אחים, שאביהם הוריש להם קרקע גדולה, וכל אחד טען שהקרקע שלו. הסכסוך בניהם רק גדל, ובמשך שנים לא דיברו זה עם זה.
יום אחד הגיע רב גדול לעיר, אחד מחבריהם המשותפים הציע להם: "אולי תלכו לרב הצדיק, תשאלו אותו של מי הקרקע, ותסיימו את הסיפור הקשה בניכם"
האחים הסכימו, הרב הצדיק הגיע לקרקע, ושאל אותה: "של מי את קרקע, אימרי לנו". הוא הצמיד את אוזנו על הקרקע, ולאחר שניות בודדות עמד על רגליו.
האחים שהיו במתח גדול מה אמרה הקרקע, התקדמו לעברו של הרב: "נו... מה היא אמרה?" הרב התרצן לפתע ואמר: "האדמה אמרה ששניכם שלה".
• • •
על פי הגמ' (יומא פז. פז: מהמעשה של רב ור' חנינא עי"ש) נראה, שאם יש לנו ריב עם מישהו, ואם נשלים עימו ונבקש מחילה או נמחל לו, זה יגרום לנו לסבל או לנזק מהנמחל שימשיך לרדת לחיינו, אם זה המצב, רשאי אדם למנוע מחילה מחברו. (וראוי במקרה כזה למחול בלב, בכדי שהקב"ה ינהג עימנו באותה מידה ויימחל לעוונותינו ביום הכיפורים הבעל"ט)
אבל אם ננסה לשבת רגע ולחשוב, עד כמה הסיפור של הריב שלנו עם מישהו הוא באמת כזה, עד כמה נסבול אם נמחל או אם נבקש מחילה. נגלה שהמון פעמים הריב בכלל לא התחיל, והוא נסחב וממשיך והופך לגדול ועצום יותר, דווקא בגלל שלא עצרנו אותו מההתחלה.
הגמרא (מגילה דף כח.) מספרת על רבי נחוניא בן הקנה שהצהיר שלא היה יישן על מיטתו עד שמחל לכל מי שפגע בו, ואמר שמידה זו הביאה לו אריכות ימים. אך המהרש"א כתב, שגם מידה זו נהוגה דווקא ביחס למי שביקש מחילה, ולא באדם שלא התנצל על מעשיו.
יוצא מדברי המהרש"א שבקשת המחילה יש בה עניין גדול, והיא פועלת אצל הנפגע למחול, ולא כמו אלו שחושבים שאם יבקשו סליחה אז הם מודים שפגעו ויוצרים פגיעה, ואם לא יבקשו הם מבהירים שלא היה כלום ועל ידי כך חוסכים סכסוך.
אז אם אתה או את יושבים עכשיו, ויש לכם כעס גדול ונפגעתם ממישהו, תנסו לחשוב רגע על מה זה היה, עד כמה אתם מרוויחים מהריב הזה, או עד כמה הוא ריב באמת. תנו הזדמנות לצד השני להשתנות ותעשו לעצמכם את החסד הזה, ותמחלו. למען הבריאות שלכם, למענכם ובשבילכם, ותזכו לאריכות ימים כמו ר' נחוניא בן הקנה.
לסלוח זה לשחרר אסיר לחופשי, ולגלות שהאסיר הזה היה אתה.
• • •
בקשה אישית
קוראים יקרים: הסיפורים כאן במדור ה'סיפור המטלטל' מוגשים בפניכם עם המון שינויים לשמירת הפרטיות וכפופים לחוק הגנת הפרטיות, (תשמ"א-1981) אם בכל זאת וחלילה מישהו נפגע או ניזוק במישרין או בעקיפין על ידי הדברים שהובאו כאן, אני מבקש את סליחתו.
בהזדמנות זו, אני רוצה לאחל לכם קוראים יקרים, גמר חתימה טובה, שיתקבלו התפילות ושנזכה להיחתם לשנה טובה ומבורכת, שנת אושר ושגשוג, הצלחה והרווחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא, ולשלא נדע 'טלטול', בשנה זו ובכל שנה ושנה.