שלום עליכם, אני ברוך (60) מירושלים.
מאז ומתמיד כשמכריזים את ראש חודש ניסן בשבת בבית הכנסת, אני במצב הַכְנֵס. אני מתכונן לזה, זה מגיע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אני מדבר איתכם על כל הווא אמינה שיכולה להצטייר איכשהו כבעיה בפסח, אני לא נותן לה בכלל להיכנס אליי. תמיד חבריי מתלוצצים עליי, שאסור לי ללכת לקבר רחל בחג הפסח, אחרי הכל זה בבית לחם.
אצלנו הבית נקי לפסח שבוע לפני, וכשהילדים נכנסים הבייתה ואני בבית באותו זמן, הם צריכים לעבור את עמדת הבידוק שלי, חוץ מגלאי חמץ שלא יצא עוד, הכל הייתי עושה. בקיצור, פתח הבית שלנו בתקופה הזו, היה מגנומטר לכל דבר.
עם כל הכאב ראש שהייתי עושה בבית, הבנתי שכולם מבינים את חשיבות העניין, ושהכל נעשה אצלי מכוונות טובות וטהורות, גם אם יש להם קושי מכל הדרישות שלי.
ואז מגיע ליל הסדר, עבורי זה רגע עצום ביותר לא רק מעצם רוממותו, אלא גם בגלל מה שעברתי בכדי להגיע אליו. זה התבטא בכך שכל הילדים יושבים בשולחן הסדר מחויטים ומטופטפים, לא זזים לרגע. הייתי מאריך בהגדה בצורה יוצאת מן הכלל, שאלות, הגיגים, חידושים ופרפראות.
על דבר אחד לא יכולתי להתגבר: ליל הסדר הוא הלילה הכי נפיץ אצלי בשנה. על כל טעות הייתי חייב להגיב במיידי, זה קרה באופן אוטומטי. לצערי, בכל שנה הייתי משאיר רושם לא טוב מחג הפסח.
שנה אחת מאיר שלנו רצה 'לראות את המצות מקרוב', ובדיוק ברגע שהנחתי אותם על השולחן לרגע קטן, הוא הרים אותם וריסק אותם. אני זוכר איך כולם נבהלו מהצעקה שלי, אני גם זוכר שהרגע הזה שכולם ממתינים לו, להתחיל את הסדר בשמחה ובאווירה טובה אחרי כל העבודה שטרחו ועבדו להגיע לרגע הזה, התנפץ לרסיסים.
שנה אחרת מירי שלנו סידרה את הבית לפני כניסת החג, והניחה בטעות את הקרטון בו היו כל שקיות החסה השקולות, בארון החמץ המכור לגוי. כשהגיע הרגע של מצוות אכילת מרור והקרטון לא נמצא, כעסתי נורא. חיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו, ואז הכעס עלה שלב. כשגילינו בסוף שהוא בארון החמץ, יצא לי עשן מהאוזניים, ושחררתי אליה כמה מילים שלא יכולתי להחזיר חזרה.
מירי בכתה.
והשנה הזו שצביקי התעקש למזוג את היין והפיל את הבקבוק על הקערה המסודרת והבוהקת, ויצאה ממני צעקה. והרגע הזה שיהודית רעייתי היקרה שכחה להכין את מי המלח לכרפס, והשנה הזו שצעקתי על ישראל ואלי שקמו באמצע ההגדה לקרוא ספר... ואם היו רגעי צחוק מלעיסת המצות? הייתי צועק את ה-"נווו" הידוע שלי, שמשתק את כולם.
ושתבינו, הכל היה בשם היהדות, בשם התורה, בשם ההלכה, מתוך הקפדה לעשות את הכל כמו שצריך.
בניי ובנותיי נישאו בשעה טובה, ובכל שנה הייתי ממתין לראות חלק מהם מסביב לשולחן בליל פסח. אבל גם אז, לא היה שינוי בטמפרטורות, והנכדים שגדלו הרגישו גם את התגובות המפתיעות שלי, פשוט נשארתי אותו דבר.
• • •
כעבור שלוש שנים, זה קרה.
אני ויהודית שמנו לכך, שהבנים והבנות שלנו לא מגיעים אלינו לליל הסדר כבר שלוש שנים. ברוך השם זכיתי לעשרות נכדים ונכדות מתוקים, אין אושר יותר גדול מלראות את כולם יושבים יחד בשולחן הגדול שלנו בליל הסדר.
כל פעם היו תירוצים שונים, עד שהם הפכו לתירוצים משונים. הרגשתי שזו התחמקות, זה כאב לי מאוד. אחרי כל ההשקעה שלי בחינוך הילדים, אחרי כל ההקפדה שלי והגדלת הראש בפרטים הקטנים של החג הקדוש הזה, דווקא בחג הזה היינו צריכים לגרד מישהו שיעשה טובה ויבוא.
יהודית לקחה את זה קשה יותר ממני, ומצאנו את עצמנו שבוע לפני פסח מתווכחים עד כדי ריב.
יהודית טענה שזה בגללי. "תנסה רגע לחשוב על הרגעים שהילדים שלך חוו כאן בבית, ומה הם הספיקו לראות גם אחרי נישואיהם כאן בליל הסדר כזוגות, כנראה אין להם רגעים טובים כאן בליל הסדר". אמרה בכאב. אני הסברתי לה שהכל מגיע מכוונה טובה, ומתוך הבנה שכך צריך להיות ליל סדר אצל כל יהודי. "אם לא ככה, מה זה ליל הסדר? ואם את לא מבינה שכך זה צריך להיות, זו עוד בעיה", השבתי אש בכדי לא להרגיש מובס.
מאוד כאב לי שיהודית אמרה לי את האמת הזו. דווקא בגלל שזו האמת, והיא צדקה בכל מילה שלה. בניי ובנותיי הנשואים רוצים להיות באווירה טובה, בלי עצבים וכעס על כל טעות שצצה פתאום. ואני, התנהלתי כמו ב"בית משפט בדלתיים סגורות", לא קמים, לא מדברים, והכי חשוב: "לא טועים".
אבל החלטתי להתנתק לרגע מהאישי, ולחשוב על האותנטיות של הלילה הגדול הזה, מה הקב"ה רוצה ממני בעצם שארגיש בלילה הזה, ומה הוא רוצה שלא אעשה בלילה הזה. ולא בגלל שהילדים שלי בוחרים שלא לבוא אליי, לא מתוך המצוקה הזו, אלא בגלל שאני רוצה באמת להבין מה נדרש ממני.
קראתי מאמר שמדבר בדיוק עליי, על הבעיה שלי. הוא עוסק בתובנה לסיבת החיפוש והסילוק של החמץ מבתינו, הוא כתב שם שהחמץ מסמל את האגו, ואגו יכול בהחלט לשעבד אותנו. אם הכל עוסק בי, לא נשאר מקום לך – או לאלוקים ח"ו. בלתי אפשרי לקיים שום מערכת יחסים של חברים, ילדים, בני זוג, עובדים. אם כולם נראים בעינינו אמצעי לסיפוק צרכינו, גם אם הצרכים הללו קדושים מבחינתנו, אסור לנו למדוד את הסביבה שלנו במונחים של כיצד הם משפיעים עלינו.
האגו הוא מלכודת פסיכולוגית, ופסח הוא ההזדמנות לעבוד על השחרור של עצמנו.
ועוד דבר הבנתי, הילדים שלי רוצים להיות במקום שנעים להיות בו, ולא במקום שהם צריכים לשלם מחיר בכל פעם. וכשהם נשואים, ומגיעים עם נשותיהם וילדיהם, זה כנראה חב לאחרים, ובטח הם לא רוצים להיכנס לרגעים המביכים הללו שאני יוצר בכל פסח מחדש.
מה שווה כל ההקפדה שלי בפסח, שהבית הופך להיות מקום שלא כיף להיות בו, לחזור אליו?
לצערי הרב, עם כל השינוי שעשיתי, ליל הסדר בביתי עדיין הוא לא המקום הזה אליו נוהרים בניי ובנותיי הנשואים. אולי הזיכרונות מפעם לא יוצאות מהראש של כולם כזה מהר. אני חייב לעשות משהו עם זה, עבור ילדיי, עבור הסביבה שלי, ובעיקר, עבור עצמי.
אשמח לשמוע רעיון, תובנה, איך להצליח להחזיר את כולם למקום הטבעי שלהם, מה נדרש ממני לעשות בכדי שזה יקרה.
• • •
ברוסיה הקרה התגוררה משפחה יהודית מנצחת, את הבן שלהם הם שלחו ללמוד תורה בעיירה סמוכה, הוא היה שם ארבעה חודשים, והגיע לחוג את חג הפסח במחיצת משפחתו החמה. לפתע, בזמן קריאת ההגדה, מגיעה אליו אחותו הקטנה בעיניים בורקות, עם עוגייה בידה.
"את העוגייה הזו שמרתי לך מאז שהלכת, חיכיתי כל כך שתחזור שאוכל כבר לתת לך אותה", אמרה בחיוך.
המשפחה נאלמה דום, אבל אב המשפחה פעל בצורה מרגשת ביותר. "ואוו... אתם מבינים מה קרה כאן?", שאל את בני הבית ההמומים, "היא שמרה לאח שלה עוגייה במשך ארבעה חודשים שיחזור מלימוד התורה שלו, איזו אהבת תורה, איזה חסד. כל הכבוד", אמר בהתלהבות.
"אבל מתוקה שלי, עכשיו אנחנו לא יכולים לאכול את העוגייה הזו, עכשיו פסח, והעוגייה הזו היא חמץ, ובפסח אסור לאכול חמץ", אמר בחיוך.
האבא היקר הזה הבין שהבת שלו עשתה משהו ממקום טוב כל כך, הוא נתן מקום למקום הטהור הזה, והציל את החג שלו, וכנראה גם את הבת שלו.
הבת הזו זכתה להינשא לאחד האדמו"רים בדור שאחרי.
האנשים היחידים שבאמת מכירים את הסיפור שלך, הם אלו שעוזרים לך לכתוב אותו