א. חיובי אדם המזיק
המשנה במסכת בבא קמא (פז ע"א) אומרת כי יש הבדל בין חבות תשלומי הנזק של אדם המזיק לבין חבותו במקרה שממונו שהזיק.
אדם שהזיק או במקרים מסוימים שאף גרם לנזק מתחייב לשלם לניזק ולשפות אותו בגין נזקים שונים ישירים ועקיפים כגון צער, ריפוי, שבת ובושת (בעז"ה יורחב הביאור בנושאים אלו בשבועות הבאים).
אך ממון האדם שהזיק כגון שור שנגח שור אחר או שור שנגח אדם, אזי בעל השור (בעל הממון) מתחייב לשלם על הנזק שממונו גרם (ופעמים אינו מתחייב בתשלום נזק מלא) אך אין בעל הממון מתחייב לשלם ולשפות את הניזק בגין צער, ריפוי, שבת ובושת (כאמור לעיל, בעז"ה יורחב ההסבר בנושאים אלו בשבועות הבאים).
ההבחנה העקרונית בין חבות אדם המזיק לבין ממונו שהזיק נלמדת (עי' ב"ק כו ע"א) מדרשת הגמרא את הפסוק "ואיש כי יתן מום בעמיתו" (ויקרא כד יט), ודורשת הגמרא שתשלומי צער ריפוי שבת ובושת מושתים דווקא על אדם המזיק אדם– קרי, איש בעמיתו , אך התשלומים הנ"ל (מלבד הנזק) אינם מושתים במקרה של ממון המזיק אדם, סיטואציה שאיננה נכללת בהגדרת "איש בעמיתו"
ב. כוח כוחו שגרם להרג
לאור ההבחנה בין מזיק בגופו למזיק על ידי ממונו יש לבחון האם נוהג במכונית או רוכב על אופניים שהזיק, מוגדר כמזיק בגופו או מזיק באמצעות ממונו משוםשהנזק בפועל נגרם על ידי ממונו.
איתא במשנה במסכת מכות (ז ע"ב) "נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים גולה, מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה"
נחלקו הראשונים בביאור המקרה השני של המשנה: לדעת רש"י המקרה הראשון עוסק בסיטואציה בה הברזל ניתק מקתו ופגע בהרוג, ואילו המקרה השני במשנה עוסק במקרה בו חלק מהעץ הנכרת עף מכוח מכת הכריתה וגרם להרג.
הרמב"ם )פ"ו מהלכ' רוצח הלכ' טו) מבאר כי המשנה כולה עוסקת בהרג הנגרם מניתוק הברזל מקתו אלא שבמקרה הראשון הניתוק נגרם מכוח הנפת הגרזן ובמקרה השני הניתוק נגרם מכוח מכת הגרזן בעץ הנכרת.
מדברי הרמב"ם עולה כי לשיטת חכמים במקרה השני של המשנה אין הפוגע חייב בגלות משום שההריגה נגרמה מכוח כוחו של מניף הגרזן ולא מכוחו הישיר.
ג. כוח כוחו שגרם לנזק
הרא"ש (כלל קא סי' ה) כתב: "...אין לו לרוץ ברשות הרבים ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה, כל שכן הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא כיון שרוכב על הבהמה ומזיק בגוף הבהמה..."
מדברי הרא"ש עולה כי נזק הנגרם באמצעות כוח האדם הרי הוא מוגדר כנזק האדם עצמו ולכן רוכב הבהמה נושא בחיובי אדם המזיק וזאת למרות שהנזק הנגרם התרחש באמצעות הסוס ולא גוף האדם המזיק. (יוער כי הרא"ש מתייחס אף לשאלת זכות ורשות האדם לרכב על גבי הסוס ברשות הרבים אך זו שאלה שיש לדון עליה בנפרד ובמנותק משאלת סיווג הנזק הנגרם על ידי הבהמה בהכוונת והפעלת הרוכב). דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' שעח סעי' ט).
לאור האמור נראה לומר כי נזק הנגרם באמצעות מכונית הנהוגה על ידי נהג או נזק הנגרם על ידי אופניים הנהוגות באמצעות רוכבן, הרי הוא נזק הרוכב והנוהג, ואין להגדיר את מכת המכונית או האופניים כממונו המזיק וממילא הנוהג או הרוכב חבים בתשלומי נזק כדין כל אדם המזיק.
כמו כן נראה לומר, כי מכונית שניתקה ממקום חנייתה והזיקה ללא התערבות הנהג, הרי שבעל המכונית יישא בחבות הנזקים כדין ממונו שהזיק.
הדברים נכתבו בתמצות לצורך עיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
לתגובות stern1416@gmail.com