הגמרא במסכת ברכות (לא ע"ב) לומדת מהפסוק "וחנה היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א יג) כי יש להתפלל באופן שהשפתיים נעות, קרי שהמתפלל מבטא את הברות התפילה בפיו, אך קולו של המתפלל אינו נשמע, אלא עליו לבטא את המילים בלחישה (ולקמן יבואר מה היא לחישה).
"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו..."
כאמור, מדברי הגמרא עולה כי יש להתפלל בלחש, אך הגמרא איננה מבארת מהו הטעם שאין להגביה את קולו בתפילה, ונראה כי טעם התפילה בלחש, מבואר בסוגיית הגמרא במסכת ברכות כד ע"ב האומרת, כי התפילה בקול רם מעידה על המתפלל שהוא מקטני אמנה.
ומבאר רש"י (ברכות כד ע"ב ד"ה מקטני אמנה) כי מאחר שהגבהת הקול עשויה להתפרש כאילו המתפלל סבור שאין הקב"ה שומע תפילת לחש, על כן יש להתפלל בלחישה.
הב"ח (או"ח סי' קא) מבאר כי, הרמת הקול בתפילה עשויה להנחיל טעות כאילו דרכו של הקב"ה להאזין לתפילה דווקא כשהיא נאמרת בקול רם, אך הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" מלמדנו כי התפילה מרוצה ומתקבלת לפי כוונת ליבו של המתפלל (כנאמר "לכל אשר יקראהו באמת") ואיננה תלויה בהרמת הקול, ולכן אין להתפלל בקול רם.
מלבד הטעמים לעיל, קיים גם טעם על דרך הנסתר כמובא בבית יוסף (או"ח סימן קא) ובמגן אברהם (או"ח סימן קא סע"ק ג) בשם הזוהר, כי התפילה מתקבלת ומרוצה לפני ה', דווקא כשהיא נאמרת בלחישה ומבלי שהיא נשמעת למאן דהוא (ולהלן יבואר כי יש הסוברים שאין להשמיע את מילות התפילה אף לאוזנו).
הטור (או"ח סימן קא) מביא מחלוקת ראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, בהמשך דבריו מביא הטור כי ענין זה מצוי במחלקות בין הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר הקדוש).
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את הברות התפילה באופן ברור ובלחש, אך רשאי המתפלל להשמיע את מילות התפילה לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש..."
הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי כי האותיות והמילים אינן ניכרות ויש לבטא את המילים בשפתיו כפסק השו"ע (וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).
עוד כתבו הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) כי אף ההולכים בדרך הקבלה ונוהגים כשיטת הזוה"ק, אם לצורך כוונת הלב נדרש המתפלל להשמיע את מילות התפילה לאוזנו, הרי שיש לו לבטא את התפילה בלחישה הנשמעת לו לאוזניו, שכן עדיפה מעלת כוונת הלב בתפילה על קיום מנהג דברי הזוה"ק.
להשלמת הדברים יצוין, כי מובא בפרי מגדים (או"ח סימן קא א"א סע"ק ג) שעניין ביטוי התפילה בלחש ובלא הרמת הקול נוגע לא רק בתפילת שמונה עשרה, אלא גם לפסוקי דזמרה (ושאר חלקי התפילה) ואין לו להגביה בהם את קולו ביותר, ובמגן אברהם (או"ח סימן קא סע"ק ג) הביא כי האר"י לא היה נוהג להשמיע קולו גם בפסוקי דזמרה ורק בשבת היה מרים את קולו מעט (ואכמ"ל בענין זה ובענין השוני בין תפילות השבת לתפילות ימות החול), אך הערוך השולחן (או"ח סימן קא סעיף ח) כתב, כי תפילה בלחישה ובלא הרמת הקול עניינה הוא רק בתפילת שמונה עשרה ולא בשאר חלקי התפילה, ואדרבא הרמת הקול יכולה לסייע לכוונת הלב.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד בלבד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.