מובא בגמרא מסכת יומא (נג ע"ב), כי לאחר שהמתפלל סיים את תפילתו, עליו לפסוע שלוש פסיעות לאחור, וכן עליו לתת שלום לקב"ה שאליו הוא שח בתפילה, כדרך שהתלמיד נפרד מרבו.
עוד מבואר בגמרא (יומא נג ע"א) כי גם הכוהנים שסיימו את עבודתם, והלווים שסיימו שירתם והישראלים שסיימו את מעמדם בבית המקדש (אנשי המעמד היו מתפללים בעת הקרבת הקרבן כמבוא בגמ' תענית כו ע"ב), היו נפרדים והולכים לאחור באופן שפניהם כלפי ההיכל והמזבח, וכן צריך לנהוג תלמיד הנפרד מרבו, וממילא שגם המתפלל הנפרד כביכול מאת הקב"ה, עליו לנהוג כן.
כמו כן מבואר בגמרא (יומא נג ע"ב), כי על המתפלל לעמוד ולהמתין במקום שכלו שלושת פסיעותיו, ואין לו לשוב מיד אל מקום עמידתו בתפילה, ואם אינו עושה כן, אלא שב הוא מיד אל מקומו, הרי שהתנהגותו זו דומה לכלב ששב אל קיאו.
ומבאר הטור (או"ח סי' קכג, וכן מבואר בבית יוסף או"ח סי' קכג בשם מהר"י אבוהב) כי בכך שהמתפלל שב מיד אל מקום עמידתו בתפילה, יש כדי להוכיח שפעולתו הראשונה, בה הוא פסע שלוש פסיעות לאחור, לא נעשתה כדי להיפטר לשלום, שכן אין דרך הנפטר לשלום ובכבוד מרבו, לשוב אליו מיד, ולכן החזרה המיידית של המתפלל אל מקום עמידתו בתפילה, הינה פעולה מגונה, ככלב השב אל קיאו.
הב"ח (או"ח סי' קכג) (וכן בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תלו) מבאר, כי חזרת המתפלל אל מקום עמידתו בתפילה, הינה דומה ממש לפעולת הכלב ששב אל קיאו שכן המתפלל התוודה על חטאיו וביקש סליחה ומחילה בברכות סלח לנו והשיבנו, ולכן החזרה המיידית אל מקום עמידתו בתפילה, עשויה להיראות כמי שמבקש לחזור ולהתוודות על חטאו, אך כבר נאמר בגמרא (יומא פו ע"ב) כי מי שעשה תשובה והתוודה על חטאו מבלי ששב לחטוא פעם נוספת, אין לו לשוב ולהתוודות על מעשהו שכבר עזבו ולא חטא בו כבראשונה, וככל ששב ומתוודה למרות שלא חטא בענין זה שוב, הרי שהוא דומה לכלב ששב אל קיאו.
עוד מבואר בגמרא (יומא נג ע"ב) כי מי שבסיום תפילתו אינו פוסע לאחור כדרך הנפטר מרבו, ואינו נותן שלום (משתחווה ונותן שלום), ראוי לו (טוב לו) שכלל לא יתפלל, ובחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (הלכ' תפילה פרק ד הלכה א) מבאר ענין זה, כי מי שבסיום תפילתו פונה אל ענייניו האישיים מבלי ליטול רשות ולהיפטר לשלום כראוי, הרי שיש בכך כדי להעיד שגם בשעת התפילה, לא הייתה בו הכרה של ממש בעובדת היותו עומד לפני מלך מלכי המלכים, וממילא שעמידתו בתפילה ואמירת הברכות ללא הכרה בפני מי הוא עומד, איננה מעשה תפילה, אלא לכל היותר יש בה מעשה של ביטוי מילים בעלמא, וכמי שמתעסק בדבר ללא שימת לב, ועל כן ראוי לו (טוב לו) שלא יתפלל.
מתוך הדברים עולה החשיבות הרבה שיש בנתינת השלום שבסיום התפילה (בדרך של פסיעה לאחור, השתחוויה לימינו שמאלו ולפניו) וכן בשהות ובעמידה במקום שכלו פסיעותיו.
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קכג סעיף א ו- ב) "כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו, בכריעה אחת, ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו. הגה: ונהגו לומר אח"כ יהי רצון שיבנה בית המקדש כו', כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד"ע)."
ובהלכה ב כתב: "במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד, ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח הציבור לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם. הגה: והש"ץ כדי הילוך ד' אמות, קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם (תשו' הרשב"א סי' תל"ו); וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה, קודם שיחזור למקומו (ב"י בשם רבי' ירוחם וירושלמי). יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לש"צ, אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים ש"צ תפלתו (ב"י בשם שבולי הלקט)."
אין כאן המקום להאריך בכל הפרטים הנוגעים לפסיעה לאחור והעמידה במקום לאחר שכלו פסיעותיו, ועיין בשו"ע או"ח סימן קכג ובדברי הפוסקים בענין זה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד בלבד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.