תופעה נפוצה במסגרת הליכי משא ומתן ליישוב מחלוקת כי אחד מהצדדים מעלה טיעונים המצדיקים את התנהגותו ומרחיקים ממנו כל אשמה.
לא אחת טיעונים אלו של "ארחץ בניקיון כפיי", אינם מתקבלים בשוויון נפש אצל הצד שכנגד והם עשויים להביא "לפיצוץ" הליך ההידברות מתוך מחשבה כי הדברים הנאמרים בשקר יסודם והם מלמדים כי הטוען אותם איננו מתכוון לחתור לשלום והסכמות.
כיצד אם כן מתמודדים עם טיעוני ההצטדקויות של הצד שכנגד ?
"ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי"
לאחר שקין הרג את הבל הקב"ה פונה אל קין ושאול אותו אודות הבל אחיו, אך קין מצטדק ועונה כביכול בתמימות כי אין מתפקידו לשמור על הבל אחיו וממילא שאין לפנות אליו בכל הנוגע אל הבל.
המדרש (תנחומא פרשת בראשית סימן ט) מרחיב את ביאור תשובת קין לקב"ה ומלמד כי קין ניסה לברוח מאחריות ולטעון שהקב"ה הוא זה שאשם במעשה ההריגה:
"כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא אי הבל אחיך א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי, משל למה"ד לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער, א"ל למה גנבת את הכלים, א"ל אני גנב ולא הנחתי אומנתי אבל אתה אמונתך /אומנתך/ בשער לשמור למה הנחת אומנתך, ועכשיו אתה אומר לי כך, ואף קין כך אמר אני הרגתי אותו בראת בי יצה"ר, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו אתה הוא שהרגתו שנקראת אנכי שאלו קבלת את קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו..."
הנביא ירמיה בשם ה' מותח ביקורת ואומר: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים... ותאמרי כי ניקיתי.. הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" ומבאר רש"י שהאמירות של לא חטאתי כי ניקיתי מגיעות מהלב – ותאמרי בלבבך – משמעם של דברים כי הטענות הנ"ל אינן נאמרות מן השפה ולחוץ כדי להציג תדמית חיובית, אלא הן מגיעות מתוך שכנוע פנימי כי אכן הדברים נעשו כדין ולא היה שום חטא.
מן הדברים ניתן ללמוד שאצל האדם קיים מנגנון של בריחה מאחריות על ידי שכנוע עצמי ועל ידי העלאת טיעונים של "ארחץ בניקיון כפיי ".
קין על פי דברי המדרש טוען שהוא איננו אחראי על הריגת הבל אלא התנהלותו של הקב"ה היא זו שהביאה את התוצאה שהבל איננו בין החיים.
אין מחלקות על העובדה שקין הוא זה שביצע את מעשה ההריגה בפועל, אך כן יש מחלוקת בשאלת האחריות ולשיטתו של קין הוא איננו אחראי.
בדומה לכך הנביא ירמיה על פי ביאורו של רשי מתריע בשם ה' ואומר כי "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" האמירה לא חטאתי מגיעה מהלב, קרי מתוך שכנוע פנימי שהיא הלכה למעשה בריחה מאחריות.
האדם עשוי לחשוב באמת ובתמים שמעשיו הם נכונים וצודקים והוא יטען זאת מתוך שכנוע פנימי למרות שהמתבונן מן הצד בשכל ישר יראה שאותו אדם חוטא ונוהג שלא כשורה.
מעתה עולה המסקנה כי העלאת טיעונים של הצטדקויות ובריחה מאשמה במסגרת הליכי משא ומתן לפשרה הינה כמעט תופעה טבעית ובוודאי שהיא תופעה של חולשה אנושית וכך צריך להתייחס אליה.
אין לתת לטיעונים אלו משקל עודף או פרשנות מיוחדת, יש לשמוע אותם כרעשי רקע או כמנגינה לא מוצלחת אך לא מעבר לכך.
כמובן, ניהול משא ומתן לפשרה צריך להיעשות בחדות ההבחנה ובחריפות הניתוח, לתמימות אין מקום בניהול ההידברות, אך מנגד בריחה מאחריות ועטיפתה ב-ק"ן טעמים המטהרים את השרץ גם היא אין בה לכשעצמה כדי ללמד על כוונותיו של הצד שכנגד אלא יש בה כדי ללמד על לקות אנושית של בריחה מאחריות, לקות שטרם טופלה אצל הטוען אותה.
ככל שהתברר כי הצד שכנגד אכן חפץ בהסדרה והבנות, הרי שהתעלמות מההצטדקויות והתמקדות בהצעות המעשיות לפשרה, יסיטו את הדיון מהשאלה מי אחראי ומי אשם ויעבירו את הדיון אל השאלות כיצד פותרים ומן ההצעות המעשיות.
לתגובות stern1416@gmail.com