ניתן לטעון כי מאחר שפוליסת ביטוח מקנה כיסוי ביטוחי לנזקים מסוגים שונים, אזי לכאורה מעשי המזיק לא גרמו לבעל הפוליסה נזק ממשי, משום שהניזוק מקבל פיצוי מחברת הביטוח. לאור זאת ייתכן שהניזוק אינו יכול להעמיד תביעת נזיקין כנגד המזיק.
הגמרא (בבא קמא קיא.) דנה במקרה בו גזלן חטף מבית הבעלים חפץ, אך לפני שבעל החפץ התייאש מן הגזילה, הגיע אדם אחר והזיק את החפץ שנגזל מבית הבעלים.
מסקנת הגמרא כי לבעל החפץ עומדת זכות לבחור האם להגיש תביעת פיצוי בגין אובדן הגזילה כנגד הגזלן או כנגד המזיק של החפץ.
מתוך דברי הגמרא מסיק הקובץ שיעורים (כתובות סי' ריח') שניזוק אשר היה מבוטח בפוליסת ביטוח, אינו יכול לתבוע גם את המזיק וגם את חברת הביטוח אלא עליו לבחור כנגד מי הוא מעוניין להעמיד את תביעת השיפוי, וזאת מפני שלא ניתן לקבל פיצוי כפול באמצעות מסלולי תביעה מקבילים של חברת הביטוח והמזיק.
מתוך דברי הקובץ שיעורים ניתן לכאורה להסיק שניזוק אינו יכול לקבל פיצוי כפול בגין נזקים שנגרמו לו, אלא יש לו לסמן ולבחור מבין משתתפי פעולות ההיזק את מי הוא מעוניין לתבוע.
אלא שעיון נוסף בדברי האחרונים מעלה לכאורה מסקנה אחרת, אשר מבחינה בין המקרים ויכולה לבסס אפשרות הלכתית ליצור תביעה כפולה בערוצים מקבילים.
שו"ת מהרש"ם (חלק ד' סימן ז') פוסק כי מצית שריפה אינו יכול לטעון כי הוא לא גרם כל נזק לבעל הבית משום שנזקיו משולמים על ידי חברת הביטוח משום שרכישת פוליסת ביטוח היא עסקה מסחרית אישית המתבצעת בין רוכש הפוליסה וחברת הביטוח ואין למזיק להתערב בעסקיו הפרטיים של הניזק.
בכדי לחדד את טענת המהרש"ם, ניתן לדמות את עסקת רכישת הפוליסה לעסקים אחרים שהניזוק הצליח בהם.
ברור כי המזיק לא יכול לפטור את עצמו, מכוח הטיעון שהניזק הוא איש עסקים ממולח אשר מצליח בעסקיו ויש לו ממון רב, כך גם רכישת הפוליסה היא סוג של עסקה מסחרית מוצלחת שהניזוק ביצע ואין למזיק כל קשר אליה. אומנם מעשה הנזק הוא תנאי לתביעה הביטוחית, אך מהות החוזה שבין הניזוק לחברת הביטוח היא עסקה מסחרית שאין לה כל קשר למזיק.
מעין סברא זו מצינו גם בדברי האור שמח (הלכות שכירות פרק ז'הלכה א') אשר מוכיח מהגמרא (בבא קמא קטו: ) שכיסוי ביטוחי של חברת הביטוח אינו מסלק את החבות הנזיקית מכתפי המזיק.
הגמרא דנה במקרה של שני חמורים אחד שווה מאה והשני שווה מאתיים שטבעו בנהר, בעל החמור היקר ביקש מבעל החמור הזול שיסייע לו בהצלת החמור היקר ותמורת העבודה הוא ישלם לו את השווי של החמור.
במהלך פעולות ההצלה של החמור היקר, הצליח החמור הזול, בכוחות עצמו להיחלץ מסחף הנהר, ולאור זאת בעל החמור היקר טוען כי הוא אינו צריך לשלם את דמי החמור הזול, משום שכעת החמור הזול חי ולא נגרם לבעליו כל נזק.
הגמרא מגיעה למסקנה שבעל החמור היקר חב בהבטחתו ויש לו לפרוע את דמי החמור הזול לבעליו, משום שהצלת החמור הזול נעשתה ללא כל זיקה לבעל החמור היקר, אלא ההצלה נבעה מתוך רחמי שמים ( מן שמיא רחימו עליה)על בעל החמור הזול.
ממילא אין בעל החמור היקר יכול להיפטר מהתחייבותו לפיצוי ואין בעובדה שהחמור הזול חי, כדי לטעון שלא נוצר נזק ואין סיבה להתחייב בפיצוי המובטח.
לאור דברי הגמרא מסיק האור שמח כי כיסוי ביטוחי שהניזק מחזיק בו, הוא דומה לטענת "מן שמיא רחימו" ולכן מנגנון הפיצוי של חברת הביטוח משמש כמנגנון חיצוני ללא כל זיקה למזיק.
וממילא אין המזיק יכול להיפטר בעטנה כי לניזוק רכש פוליסת ביטוח.
מתוך הדברים ניתן לטעון כי רכישת פוליסת ביטוח היא מערכת הסכמית אשר נכרתה בין הניזוק לחברת הביטוח וממילא למזיק כל קשר או זיקה להסכמי הביטוח ועליו לשלם בגין הנזקים שהוא גרם.
לתגובות: sternyd@gmail.com