יישוב סכסוכים בדרך של משא ומתן או גישור, עשוי להיות הליך מורכב ביותר ובעל היבטים הלכתיים רבים. יישוב סכסוכים הלכה ומעשה הינה סדרת מאמרים הסוקרת בקצרה היבטים הלכתיים ומוסריים שונים הנוגעים להליכי המשא ומתן והגישור בדרך להשכנת השלום ויישוב הסכסוך.
א. מקור הדין
" לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה" (ויקרא יט יח).
כתב בספר החינוך (מצווה רמא) כי אין לנפגע לנקום או לנטור שכן כל הקורה את האדם הינו מאת ה' יתברך ולא באמת נגרם מהפוגע:
"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."
הקושי בכבישת יצר הנקם או הרצון לנטור הינו עז ומפעפע בלב האדם, אך הידיעה כי כל קרות האדם הוא מיד ה' ויש בו כדי לכפר על עוונתיו יכולה להשקיט את יצר הנקם והנטירה אשר כדברי הט"ז (יו"ד רכח סע"ק יג ) כמעט רוב בני האדם נכשלים בו.
איסור הנקימה והנטירה אין בו כדי למנוע מהנפגע לפנות אל בית הדין בתביעה לחייב את הפוגע או את המזיק לשלם את דמי הנזק, שכן אין הנפגע מחויב למחול על ממון המגיע לו על פי דין (עי' רמב"ן בפירשו על התורה ויקרא יט יח).
ב. האם נטירת הלב אסורה
הגמרא (יומא כג ע"א) מבארת מהם אופני הנקימה והנטירה האסורים: " איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה."
מדברי הגמרא עולה כי ככל שהנפגע מבטא בפני הפוגע את סירובו להיעתר לבקשת הפוגע להשאיל לו חפץ, אזי הנפגע עובר על איסור הנקימה, וכך בהתאמה ככל והנפגע מבטא בפני הפוגע את עניין פגיעתו באופן המתאר את רוחב ליבו ואת העובדה כי הוא אינו נוהג בדרך הפוגע לקפוץ את ידו וליבו הרי שהנפגע עובר על איסור הנטירה, כן כתבו היראים (מצווה מ (קצז קצח) ) וכן הסמ"ק (קלא) והסמ"ג (יא) כי לעניין איסור נטירה יש לבטא ולומר בפה "איני כמותך..." וכדו'.
אבל רש"י (יומא כג ע"א) ורבינו יונה בשערי תשובה (שע"ג לח) וכן משמע מהרמב"ם (פ"ז דעות ה"ח) והחינוך (מצווה רמב) כי איסור הנטירה הוא אף במחשבה, ויש למחות את דבר הפגיעה מליבו וכדבי החינוך: "שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבינו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר ולא תטור"
ג. נקימה ונטירה בענייני ממון או גם בגין פגיעה
הגמרא במסכת יומא (כג ע"א) אומרת: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב... וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, דמפייסו ליה ומפייס"
מדברי הגמרא למדו היראים (סי' מ) וכן רבינו יונה (שע"ת ג לח) כי איסור הנקימה והנטירה חל רק בגין פגיעה ממונית וכפי תיאור הגמרא "אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני" אבל בגין פגיעה נפשית כגון שהפוגע העליב בדברים את הנפגע, אזי אין איסור נקימה ונטירה חל והנפגע אינו עובר באיסור באם אינו משאיל לפוגע את החפץ המבוקש או אם הנפגע נוטר את דבר הפגיעה בליבו.
אולם הסמ"ג (ל"ת יב) וכן הסמ"ק (קלא) כתבו כי למרות ההיתר יש לקיים את מידת החסידות ולמחות את הפגיעה מהלב: "ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו כדאמרינן (שם ביומא) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכן דוד היה משתבח במדותיו הטובות ואמר (תהלים ז, ה) אם גמלתי שולמי רע וגומר, וההוא חסידא (מגילה כח, א) דכל אימת דסליק לפוריא הוה אמר שרי ומחיל כל מאן דמצערן לי"
אך יש ראשונים החולקים וסוברים שגם במקרה של פגיעה נפשית חלים איסורי הנקימה והנטירה כך עולה מדברי הרמב"ם (פ"ז דעות הלכ' ז-ח) שלא הבחין בין סוגי הפגיעות וכן פסק החינוך (רמא) "...על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו..."
להלכה כתב החפץ חיים בהלכות לשון הרע (ל"ת ח-ט) בבאר מים חיים, כי מאחר שקיימת מחלוקת ראשונים האם איסורי הנקימה והנטירה חלים במקרה של פגיעה נפשית כגון שהפוגע הטיח עלבונות בנפגע וכדו, אזי ספיקא דאורייתא לחומרא וממילא גם במקרה של עלבון וכדו' יש איסור לנקום ולנטור.
ד. מו"מ ליישוב סכסוכים והליכי גישור
כאמור לעיל כתב החינוך "על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו..." ההבנה וההפנמה כי הפוגע והמזיק הוא אולי החוליה המבצעת אך הוא לא הוא באמת הגורם האמיתי יש בה כדי לסייע בהליכי המשא ומתן ליישוב הסכסוך ולהסדרת הסכם הוגן ונכון בין הצדדים.
לתגובות sternyd@gmail.com