העובד והמעביד מוזהרים שלא לפגוע האחד בזכויותיו של השני, מערכת יחסים זו הינה מורכבת ביותר ודרושת תשומת לב מיוחדת שכן כל הפרה בה יכולה להיחשב כאיסור גזל או איסורי תורה נוספים.
השבוע המאמר יעסוק בשאלה מתי מנכ"ל חייב באופן אישי לשלם את משכורות עובדיו ומהי המשמעות חתימת הסכם עבודה עם מנהל משאבי אנוש של החברה.
א. מקור הדין
הגמרא במסכת קידושין (מא ע"א) לומדת מדין שליחות בגט ומדין שליחות בשחיטת קרבן פסח כי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו וממילא פעולת השליח מוגדרת כפעולת המשלח. להלכה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' קפב סעי א) כי פעולות ממוניות כגון מכירה או קניה וכדו' שהשליח עושה, מחייבות את המשלח לכל דבר ועניין.
לאור האמור ניתן להסיק באופן ברור כי בעל עסק/ מנהל מוסד/ עמותה וכדו' אשר מינה אחראי לגייס עובדים ולחתום עימם על הסכם עבודה הכולל פרטי שכר ותנאים נוספים, הרי שבאופן עקרוני חתימת האחראי מחייבת את בעל העסק / החברה/ העמותה וכדו', אלא שיש לבחון מה הדין כאשר האחראי לא פעל על פי ההוראות במדויק וכפי שמצוי לא אחת, או מה הדין כאשר המעסיק הסכים לשלם שכר גבוה והאחראי הצליח במו"מ מסחרי להגיע להסכמה עם העובד על משכורת נמוכה יותר או תנאים סוציאליים מופחתים וכדו'.
המשנה במסכת בבא מציעא (עה ע"ב) אומרת "השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות..." בגמרא מבואר כי קיימות כמה אפשרויות להסביר את ההטעיה המוזכרת במשנה (מפאת קוצר היריעה נביא את האפשרויות הרלוונטיות לעניין מאמר זה).
הטעיה ראשונה: בעל הבית אמר לשליחו שישכור עבורו עובד במחיר של שלושה זוזים ליום ואילו השליח אמר לפועל כי ישולמו לו ארבע זוזים ליום, ומבארת הגמרא כי מאחר והשליח לא אמר לעובד שהוא אחראי על תשלום השכר, אלא השליח אמר שבעל הבית הוא האחראי על תשלום השכר (או שהשליח רק אמר אני שליח של בעל הבית מבלי לומר שבעל הבית אחראי על תשלום השכר, ע"פ ביאור הריטב"א) אזי בעל הבית משלם כפי מה שהוא התחייב, קרי שלושה זוזים, ולעובד יש תרעומת על השליח.
סיבת התרעומת(סמ"ע סי' שלב סע"ק ג, ש"ך סי' שלב סע"ק ה) מבוססת על כך שמצד אחד ללא דברי השליח אודות גובה שכר העבודה, העובד יכול לטעון כי הוא היה מחפש מקום עבודה בו היו באמת משלמים לו ארבע זוזים ליום, אך מנגד היה על העובד לבדוק ולברר עם מי שאחראי על תשלום שכרו כי אכן פרטי הצעת העבודה נכונים ומאומתים ולא להסתמך על אמירת השליח בלבד. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלב סעי' א)
הטעיה שניה: בעל הבית אמר לשליחו שישכור עבורו עובד במחיר של ארבעה זוזים ליום, ואילו השליח סיכם עם העובד על שכר עבודה בשיעור של שלושה זוזים ליום, למרות שהעובד הסכים לגובה השכר אבל בכל זאת יכול הוא לטעון כנגד השליח שהוא נהג שלא כשורה משום שנאמר "אל תמנע טוב מבעליו" (משלי ג כז) והשליח בהפחתתו מגובה שכר העבודה מנע טובה מהעובד. (הריטב"א מבאר כי מאחר ובעל הבית את גילה דעתו מפורשות כי הוא מעוניין לשלם ארבעה זוזים ממילא אין ההוזלה בשכר העובד נחשבת כטובת בעל הבית). דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלב סעי' ב).
ב. מהי תרעומת
תרעומת איננה עולה לכדי זכות ממונית שניתן לתבוע אותה או בגינה בבית הדין, אך היא כן מקנה איזו זכות למי שנגרם לו הפסד שלא ניתן לתובעו על כללי תביעות הנזק וההפסד.
ובתפארת ישראל ( ב"מ פ"ו מ"א אות ג) משמע כי אף לצאת ידי שמים אינו צריך וממילא משמע שזכות תרעומת היא חלשה יותר מדין גרמא.
למרות שתרעומת היא איננה זכות ממונית שניתן לתבוע בגינה בבית הדין, אמרו חז"ל (מסכת כלה רבתי פ"ה סי' א) כי יש לאדם להתרחק מן התרעומת ולהוציא את עצמו ממנה.
ייתכן כי ההיבט המעשי של זכות התרעומת, היא הזכות או ההיתר להתרעם בליבו על מי שגרם לו את ההפסד שלא ניתן לתביעה על פי דיני הנזיקין, כן מבואר בקונטרס נתיבות אור (בספר אור ישראל ) בשם ר' ישראל סלנטר כי באופן רגיל קיים איסור להתרעם בליבו על חבירו, למעט המקרים שבהם אמרו שיש למפסיד זכות להתרעם בליבו על מי שהיה שותף מסוים בגרימת הפסדיו.
ג. מנהל בפועל של חברה / מוסד / עמותה וכדו' עשוי לחוב אישית בתשלום שכר העובדים
לעיל התבאר כי שליח שסיכם תנאי שכר עם העובד ואמר לו כי הוא רק שליח וכי בעל הבית נושא באחריות לתשלום השכר, אזי גם אם השליח הטעה את העובד וסיכם איתו על תנאי שכר גבוהים יותר, אין לעובד אלא לכל היותר תרעומת על השליח.
לאור האמור עולה כי מנהל בפועל אשר ברור כי הוא רק עובד של בעל הבית ו/או מנהל מטעמו, אזי גם אם הוא חתם על הסכם עבודה בניגוד למתווה השכר ותנאי העסקה שבעל הבית הסכים (וכגון שחתם על הסכם שכר גבוה מתוך מחשבה כי בעל הבית יאות לאשר את הסכם השכר אך בפועל בעל הבית לא הסכים לשכר או לתנאי העסקה המפליגים וכדו') אין הוא נושא בכל חובות אישית ולכל היותר לעובד יכולה להיות תרעומת על המנהל.
אבל במקרה בו ניתן היה לחשוב או להסיק כי השליח הוא בעל הבית או שהוא האחראי על תשלום השכר, כתב הש"ך (חו"מ סי' שלב סע"ק ד, ע"פ הנפסק בשו"ע חו"מ סי' שלט סעי' ז) כי העובד מקבל את מלוא השכר ותנאי העסקה שסוכמו עימו, באופן שבעל הבית נושא בחבות תשלום דמי השכר ותנאי העסקה כפי שהוא הורה לשליח ואילו השליח מתחייב אישית לשלם את היתרה עד לגובה הסיכום שהוא הבטיח לעובד.
ד. מנהל משאבי אנוש שחתם על הסכם עבודה בשיעור מופחת מגובה השכר המקסימאלי שבעל הבית אישר.
מצוי כי בעל הבית ממנה אחראי לגיוס עובדים אשר יש לו סמכות לחתום על הסכמי עבודה על פי שיקול דעתו, עד לשיעור מסוים שנקבע על פי קריטריונים של שנות וותק, מקצועיות ומו"מ מסחרי.
לאור האמור לעיל, במקרה בו אחראי על גיוס עובדים חתם על הסכם עבודה בשיעור הנמוך מהשיעור המקסימאלי הנתון לסמכותו, אזי לכאורה ניתן לטעון כי לעובד יכולה להיות תרעומת מדין אל תמנע טוב מבעליו, משום שהאחראי הפחית מהתשלום המקסימאלי שבעל הבית אישר וכפי שהתבאר לעיל בחלק ההטעיה השניה.
אך מנגד ניתן לומר שאין כלפי האחראי כל טענה של תרעומת מדין אל תמנע טוב מבעליו, שכן בעל הבית הטיל על האחראי שיקול דעת לטובתו / לטובת החברה וכחלק מהשיקולים שיש עליו לשקול הם גם שיקולי יעילות וחיסכון, וממילא חלק מתפקידי האחראי הם גם חיסכון לבעל הבית / לחברה ולשם כך על האחראי לנהל ניהל מו"מ מסחרי לצורך גיוס עובד איכותי ככל שניתן במינימום עלויות ככל שניתן, וצ"ע לדינא.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com