ביארנו, שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, דהיינו כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.
צלחות וקערות, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.
מחבת, שמטגנים בו מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.
כל כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.
כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב. כלי פורצליין, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.
יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.