ידוע הדבר, כי חמץ פירושו, גרגר קמח שנגע במים, ושהה כך איזה זמן עד שהחמיץ. ומעתה עלינו לשאול, כיצד אנו מתירים להרטיב את המצות שבביתנו עם מים, והלא יש לחוש שהקמח שבמצות יחמיץ. והתשובה לכך, כי כל קמח שנאפה כבר, לא שייך בו יותר חשש חימוץ, כי כבר אבד מן הקמח הכח שהיה בו להחמיץ.
ואולם, כמה מרבותינו האחרונים, סבורים שאסור לשרות מצה שנאפתה כבר בתוך מים, משום שיש לחוש שמא נשאר גרגר קמח שלא נאפה כראוי, וקמח שבא במגע עם מים מחמיץ. וזהו חשש "שרויה" הנזכר בשאלתינו, כי יש מאחינו האשכנזים שנהגו להחמיר בענין זה, שלא להרטיב מצה אפויה במים. ומנהג זה נפוץ במיוחד בקרב קהלות החסידים, שכן דעת הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, ועוד. (ועיין משנה ברורה סימן תנח סק"ד).
אך דעת רוב הפוסקים שאין לחוש לענין זה כלל, ומתירים לאכול מצה שרוייה בפסח אף לכתחילה, וכן אנו נוקטים להלכה בלי שום פקפוק וחשש.
ולפיכך נראה שמותר גם לערב בפסח "קמח מצה" (דהיינו קמח שעושים ממצות טחונות) עם מים ולעשות ממנו סופגניות ועוגות, שהרי קמח אפוי שוב אינו מחמיץ.
אולם אחד מגאוני ספרד, רבינו חיים בנבנישתי, כתב בספרו "כנסת הגדולה", שיש לאסור לעשות בפסח עוגות מקמח מצה, משום "מראית עין" שאנשים יראו עוגות כאלו, ויחשבו שהם עשויות מקמח רגיל, ויחשבו שמותר לעשות בפסח עוגות מקמח רגיל.
אך רבינו "הפרי חדש" (הגאון רבי חזקיה די סילווא תי"ט – תנ"ח) כתב להקל בזה. וכן כתב הגאון רבי יצחק טייב זצ"ל (מגדולי חכמי תונס) בספרו "ערך השלחן" (סימן תס"א סק"ג) לחלוק על "הכנסת הגדולה", משום שלא מצאנו שחכמי הגמרא חששו חשש כזה, שיבואו לטעות כל כך באופן כזה, ואנחנו אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים.
ועל כן לסיכום, למנהג הספרדים ורוב בני אשכנז, מותר לאכול בפסח מצה אפוייה ששורים אותה במים. וכמו כן מותרים לעשות בפסח כל מין מאפה שירצו לעשותו מקמח העשוי ממצות טחונות. ואין לחוש בזה, לא מצד שריית הקמח במים, ולא מצד מראית העין.