שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.... ודברת בם ....בשכבך ובקומך (דברים ו' ז'-ח')
המשנה במסכת ברכות פרק ב מביאה את מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי מה דינו של הקורא קריאת שמע מבלי שהשמיע את דבר קריאתו באוזניו. תנא קמא סובר כי יצא בכך ידי חובת קריאת שמע ורבי יוסי חולק וסובר שהקריאה לא עלתה לו.
בגמרא ברכות טו. מבואר כי תנא קמא לומד מהפסוק שמע ישראל כי משמעות המילה שמע היא שמע בכל לשון אשר אתה שומע וממילא נלמד כי אין הקפדה על לשון הקריאה וכמו כן גם אין חובה להשמיע לאוזנו את קריאתו.
אבל רבי יוסי דורש את משמעות המילה "שמע שיש" להשמיע לאוזנו את דבר קריאתו וממילא הקורא ולא השמיע לאוזנו, לא יצא ידי חובת קריאת שמע.
הרא"ש בפ"ג סי' יד והבעל המאור מביאים כי יש שיטות הסוברות שמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי תלויה גם בשאלה האם הרהור הלב נחשב כאילו דיבר והוציא בפיו את פסוקי קריאת שמע.
תנא קמא שדורש "שמע" בכל לשון אשר אתה שומע סובר שהרהור מילות קריאת שמע בליבו הינן כדיבור ולכן אין כל בעיה לקרוא קריאת שמע על ידי הרהור הלב ואף אין כל הגבלה לומר או להרהר את פסוקי קריאת שמע בכל לשון, וכפי שעולה מדרשת הפסוק שמע בכל לשון שאתה שומע.
אבל רבי יוסי סובר שהרהור הלב אינו נחשב כדיבור והוצאת המילים מפיו, וכן בקריאת שמע קיימת חובה מיוחדת שישמיע לאוזנו את דברי קריאתו כפי שמורה דרשת הפסוק.
הרא"ש והבעל המאור חולקים על השיטת היש מפרשים וסוברים שמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי איננה שייכת כלל לשאלה האם הרהור כדיבור. סברתם היא שלא ניתן להסיק מהמשנה האם הרהור כדיבור מפני שהמשנה עוסקת במקרה בו הקורא הוציא את מילות הפסוקים בפיו, אלא שלא השמיע לאוזנו ועל אי ההשמעה לאוזנו, נחלקו תנא קמא ורבי יוסי האם די בהוצאת המילים מהפה או שנדרשת גם השמעה לאוזניו, אך בהחלט ייתכן כי בשאלה האם הרהור נחשב כדיבור גם תנא קמא יסבור שהרהור אינו כדיבור ולא ניתן להסיק מתוך דבריו בקריאת שמע על מקרה בו נעשה הרהור הלב בלבד וללא כל הוצאה בשפתיו.
עוד כתב הרא"ש שגם בהמשך הסוגיא כאשר הגמרא דנה לגבי ברכת המזון בהרהור, יש לפרש כי המברך הוציא את מילות הברכה בפיו, אלא שלא השמיע לאוזנו וכך גם ביארו רש"י הריטב"א והרא"ה שהמברך בירך בפיו אך לא השמיע לאוזנו.
קושיא בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה ח' פסק כי לכתחילה הקורא קריאת שמע צריך להשמיע לאוזנו, אך בדיעבד גם אם לא השמיע לאוזנו הרי הוא יצא ידי חובת קריאת שמע. מתוך דברי הרמב"ם דקדק הרבינו מנוח כי בדיעבד רק אם הוציא בשפתיו ולא השמיע לאוזנו הרי הוא יצא ידי חובה, אך אם לא הוציא בשפתיו כלל אלא רק הרהר בליבו, אזי גם בדיעבד לא יצא הוא ידי חובה וממילא משמע מדברי הרמב"ם שהרהור אינו כדיבור.
הקשה הב"ח באו"ח סי' סב שלכאורה הרמב"ם סובר שהרהור הוי כן כדיבור, משום שהרמב"ם בהלכות ברכות פרק א הלכה ז פסק שאת כל הברכות כולן צריך המברך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע לאוזנו יצא ידי חובה, וזאת בין שהוציא את מילות הברכה בשפתיו ובין שרק בירך בליבו. מתוך דברי הרמב"ם משמע שגם ברכה בהרהור הלב בלבד הרי היא מועילה וממילא הרהור נחשב כדיבור וזאת לא כפי שניתן להבין מהרמב"ם בהלכות קריאת שמע - שהרהור אינו כדיבור.
השאגת אריה בסימן ו מתרץ שיש לחלק בין קריאת שמע לבין ברכת המזון ושאר ברכות, בקריאת שמע נאמר "ודיברת בם" ופסוק זה מלמדנו שבכדי לצאת ידי חובת מצוות קריאת שמע יש לדבר וממילא מתעוררת שאלה האם הרהור יכול לשמש כתחליף לדיבור, אבל בברכת המזון לא מצינו מקור המורה על חובת אמירה ודיבור, וממילא ניתן לומר שהרהור הוי כדיבור למרות שלגבי קריאת שמע אין ההרהור נחשב כדיבור
הקשה היד אליהו שלכאורה לפי שיטת הרמב"ם הסובר שרק בקריאת שמע הרהור לאו כדיבור, אבל בברכת המזון ובשאר ברכות ותפילה הרהור נחשב כדיבור, אם כן מי שמתפלל וחלפו לו מחשבות זרות בעת התפילה, אזי יש לומר שהמחשבות הזרות עולות למתפלל כאילו הוא אמרן בפיו, מפני שבברכת המזון ובשאר ברכות הרהור הוי כדיבור וממילא יש לו לחזור ולהתפלל כפי שנפסק בשו"ע באו"ח סי' קד שהמפסיק בדיבור באמצע תפילת שמונה עשרה, יש לו לחזור ולהתפלל. ואם כן נמצא שרק הנקי ממחשבות זרות יוכל לקיים תפילה כהלכתה.
תירץ הקהילות יעקב שדין הרהור כדיבור נאמר רק במקום שהמהרהר חפץ שמחשבת ליבו תחשב כאילו הוא אמרה בפיו, אך אם המהרהר אינו מחשיב את הרהורו אזי יש להגדיר את ההרהורים כמחשבה בעלמא ואין היא נחשבת כדיבור היוצא מפי המהרהר, וממילא מחשבות הזרות בעת התפילה אינן נחשבות כאילו המהרהר אמרן בפיו.
בתוך דבריו הביא הקהילות יעקב שמעין סברתו מצינו גם בדברי הרעק"א בשו"ת סי' ל בעניין כתיבה כדיבור, כגון הספק האם הכותב את ספירת העומר על גבי הנייר יצא ידי חובת ספירת העומר או האם הכותב דברי תורה צריך לברך את ברכות התורה.
וכתב הרעק"א שאף אם נאמר שכתיבה הרי היא כדיבור, ברור הוא כי אם הכותב אינו חפץ שכתיבתו תחשב כאילו הוא הוציאה בפיו, ודאי שאין כתיבתו נחשבת כדיבור, מפני שאם גם ללא רצון הכותב כתיבה תחשב כדיבור, אזי לא יהיה ניתן לכתוב ספרי תורה מפני שבכל פעם שהסופר יכתוב את שם ה' , תחשב הכתיבה כאילו הסופר אמר את שם ה' ככתיבתו, וזה בוודאי איסור גמור, ממילא מוכרחים לומר כי אם הכותב אינו חפץ שכתיבתו תחשב כאמירה, אזי היא איננה אמירה, כן יש לומר כי גם המהרהר בתפילה, אם אינו חפץ שדבר מחשבתו ייחשב כאילו הוא נאמר בפיו, הרי הרהרו נשאר בגדר מחשבה בעלמא.