בשבועות האחרונים עסקנו בתיאור תכנים שנאסרים בקריאה או בצפייה, מפני שיש בהם לשון הרע. לאחר שהוברר כי גם תמונות או מידע שאין בהם גנות מפורשות, יכולים להיות אסורים בלשון הרע, יש לדון כיצד ניתן לעצור או למנוע הפצה של תכנים שיש בהם לשון הרע או דברי נזק וצער.
כיום קיימת אפשרות לפרסום תכנים, באמצעות חברה המספקת טכנולוגיה של העלאת תכנים עצמאיים. המפרסם יכול להפיץ תכנים באופן עצמאי, וזאת ללא כל אחריות או התערבות של חברת התשתית, אשר כל תפקידה הוא לספק את היכולת הטכנית להעלאת התכנים.
עובדות טכניות אלו, מקימות סיטואציה, בה אדם יכול להפיץ תוכן, וזאת מבלי לחשוף את זהותו אשר ידועה חלקית לחברה שמספקת את התשתית הטכנולוגית.
לאור זאת עולה שאלה, האם בית הדין יכול לכפות על החברה שמספקת את הטכנולוגיה, לחשוף את פרטי זהות כותב הבלוג, בכדי להגיש לו צו מניעה האוסר פרסום לשון הרע ודברי גנות.
איסור חשיפת מידע סודי
הגמרא (מסכת יומא ד: ) לומדת מהפסוק "ויקרא ה' אל משה לאמר" ( ויקרא א א ) כי אין לאדם לחשוף מידע שהוא קיבל מחברו, מבלי לקבל רשות מפורשת מבעל המידע. דרשת הגמרא נסמכת על המילה "לאמר" במשמעות של "לא-אמור". בפסוק א' הקב"ה מוסר למשה מידע, ולאחר מכן בפסוק ב' אומר הקב"ה מתיר למשה לחשוף את הנאמר, ומורה לו "דבר אל בני ישראל.."
המאירי בפירושו את סוגיית הגמרא מבאר כי דרשת הגמרא מתייחסת לכל סוגי האמרות והתכנים, לכן גם מידע סתמי אשר המספר לא ביקש באופן מפורש שלא לגלות אותו לאחרים, הרי הוא חוסה תחת האיסור של לא-אמור.
עוד מבאר המאירי כי איסור לא-אמור הוא איננו דין דאורייתא, האוסר את העברת המידע, אלא זהו דין דרבנן המורה על הנהגה טובה וראויה, שיש לאדם לנקוט בה.
דברי הגמרא הם המקור לפסק החפץ חיים ( ח"א כלל ט סעי' ו ) הכותב: " האומר לחברו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים אלא אם כן נתן לו רשות על זה, ודווקא אם הוא דבר דלית בה לישנא בישא"
עוד כתב החפץ חיים ( באר מים חיים כלל ח"א כלל ב סע"ק כז) כי ייתכן שאיסור בל-יאמר עוסק במצבים שקיימת איזו אינדיקציה שהמספר איננו חפץ שהדברים יתפרסמו, משום שרש"י על התורה (בשם התורת כהנים) מבאר שהקב"ה קרא למשה לתוך אהל מועד בכדי לומר לו את הדברים, וממילא ייתכן שאיסור בל-יאמר מתייחס למקרים דומים, שבהם המספר אמר את דבריו בביתו או לקבוצה מצומצמת וכדומה, אך במצבים אחרים שאין כל אינדיקציה לאי הסכמת המספר לפרסום הדברים, ייתכן כי אין איסור בגילוי.
חשוב לציין כי בהלכות לשון הרע ( ח"א כלל ט סעי ו) החפץ חיים פוסק את דברי הגמרא (יומא ד: ) בניסוח של " אסור לספר" ומבלי להגביל את האיסור למצבים שבהם ניתן להסיק כי המספר חפץ בשמירת המידע בסוד, משמע מדבריו שגם אמירה סתמית אסורה בגילוי.
לעומת זאת בבאר מים חיים (כלל ב אות כז ) מתייחס החפץ חיים לאמירה סתמית בניסוח של "ייתכן" להתיר גילוי של מידע סתמי, וממילא יש לעיין האם ניתן להתיר גילוי מידע שנאמר באופן סתמי. להוראת הלכה למעשה, יש לשאול מורה הוראה כיצד לנהוג.
שו"ת חקיקי לב ( ח"א יו"ד סי' מט) מביא טעמים נוספים מדוע תכנים שהמספר איננו חפץ בפרסומם אסורים בהפצה. מידע הוא סוג של רכוש, לכן גניבת דעת הזולת יכולה להיות דומה לגניבת חפץ או ממון. כפי שברור כי לקיחת חפץ מיד הזולת והעברתו לאחר, יש במעשה זה משום איסור גניבה, כך לקיחת מידע ששייך לאדם מסוים ומסירתו לאחר יש בפעולה זו משום גניבה.
טיעון זה יכול להקים גם עילת תביעה ממונית, אשר תטען כי העברת המידע לגורם נוסף, מחייבת בפיצוי כספי, כדין גניבה של חפץ מוחשי.
בנוסף יש לראות בציווי של "ואהבת לרעך כמוך" כהוראה המחייבת להתחשב במאווי הזולת, אין לנהוג בהפקרות וללא שימת לב בתכנים שהזולת הפקיד בידינו. מי שכעת נמצא במעמד המפרסם, תוך רמיסת כבודו של בעל המידע, עשוי להחליף מעמד ולהיות בהזדמנות אחרת בעל מידע שמעוניין כי ינהגו בתכנים שלו ברגישות ולא יפיצו את המידע שלו ללא רשות.
לאור הדברים עולה כי חברת התשתית יכולה לטעון שהיא איננה מעוניינת לחשוף את זהות הכותב או הבלוגר המשמיץ, משום שמידע זה נמסר לה על ידי הלקוח, וברור כי הוא איננו מעוניין בחשיפת המידע, לכן מידע זה נאסר בהעברה, הנתונים חוסים תחת ההגנה של איסור בל-יאמר, איסור גניבת דעת וציווי התורה של אהבת לרעך כמוך, וממילא אין להציג בפניהם דרישה שעלולה לגרום להם לעבור על ציווי חכמים.
בנוסף, מאחר ובגניבת דעת יכולה להתעורר שאלה ממונית, אזי מסירת הנתונים על זהות הכותב המשמיץ, עלולה לגרור תביעה כספית שיש בה גם היבט איסורי של איסור גניבה, לכן יכולה חברת התשתית לטעון כי אין לחייבה במסירת הנתונים.
בעז"ה בשבוע הבא נעמוד על היבטים נוספים של איסור חשיפת מידע, וכן נדון באופנים שבהם ניתן לחייב את החברה לחשוף את זהות הכותב.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com