נטע התקשתה מאד בנשימה, היא התחילה להשתעל לעיתים תכופות והייתה לה הרבה ליחה, היו צריכים לעזור לה יותר מבחינה רפואית. כשהגעתי אליה לחדר היא הייתה חלשה, היא התחילה לקבל טיפול ורידי אינטנסיבי מאד ואחיות נכנסו לחדרה ללא הרף. רצף השיחה היה קטוע מאד והיא שכבה על המיטה חסרת אונים ועם עיניים כבויות. הייתי שם איתה, נפרדת לאט לאט מיכולת הנשימה, יחד עם הידיעה הברורה שהיא נפרדת מהיכולת לחיות.
יום אחד היה לה מעט כוח והיא ביקשה שנעשה משהו ביחד, העיניים של אבא נצצו, כאילו הוא כבש מרחק הליכה משמעותי בטיפוס על האוורסט. היא ביקשה שאביא צבעי גואש ואבנים. שמעתי לבקשתה והבאתי גוונים רבים של צבעים ואבנים קטנות שנאספו על שפת הים. עד שחזרתי כבר לא היה בה כוח, כאילו המשפט היחיד שאמרה רוקן אותה לחלוטין.
אבא ניסה לשיר שיר, לעורר אותה, לשמח. ואני ניסיתי לחשוב איך אני כן דואגת שהיא תיצור היום על פי בקשתה, כאילו הרגשתי שזאת הפעם האחרונה. הבאתי סדין נקי ושמתי על המיטה פרוש קרוב אליה. היא נשארה שכובה ואמרתי לה שתנסה לצבוע עם הידיים, היא סירבה לכך כי כבר לא היה לה כוח לקום מהמיטה כדי לשטוף ידיים. הבאתי לה מכחול קטן והיא ניסתה לצבוע את האבנים, זה היה קשה, לא היה לה כוח והעניינים הסתבכו. היא אוהבת הכל פדנטי וכאן כבר לא היה לא כוח לשלוט באחיזה של המכחול ובצבעים. אני הרגשתי נואשת ורציתי בתוכי להרגיע אותה אז אמרתי הפעם תעשי את הקשקוש הכי כייפי שעשית אי פעם, תערבבי צבעים, תלכלכי את הסדין ותעשי בלגן עם הגואש. כמו ניסיתי לשחרר אותה מכבלי המחויבות להצלחה ולנסות לחבר אותה עם החומר. היא צבעה קצת, היה לה קשה, הצבעים התערבבו, ואבא לא היה מסוגל לעזור. היה נראה שהוא חסר אונים ומתחיל לקלוט את האובדן שלה אל מול אובדן היכולות שלה.
אחרי זמן קצר נכנסו אל החדר צוות של אחיות ורופאים, הביאו לה מכשיר חדש של חמצן שהתערבותו דומיננטית יותר והיו צריכים להתאים לה אותו ולבדוק שהוא עובד, צוות רב נכנס, הכניסו את המכשיר, חיברו אליה, נגעו בה, התעסקו בפרוצדורות, ונטע הקטנה שוכבת שם מול כולם כאילו הגוף שלה הוא נחלת הכלל.
הביקור הקשה הסתיים, אבא יצא לדבר עם הצוות, ונטע הסתכלה לתוך עיני בעיניים דומעות. הבטתי בה, מנסה להבין את פשר הכאב עכשיו, והיא דברה איתי, אחרי ימים שהתקשתה להוציא מילה מהפה: "אני לא יכולה יותר שכולם נוגעים בי, שכולם מתעסקים עם הגוף שלי, שכולם מסתכלים עליי". היא השתתקה, העיניים בכו את הגוף של הנערה המתבגרת, שחוץ מזה שהוא גוף חולה הוא גם גוף של נערה שהנשיות שלה מתבשלת עכשיו, שהיא לומדת את עצמה ומפתחת דימוי עצמי נשי. גוף שכולם שכחו שיש מאחוריו אישיות שהיא לא רק מחלה שצריך לטפל בה. היה שם כאב עצום והרגשתי פגיעה גדולה של חודרנות. דיברתי איתה על אובדן הפרטיות, על החדירה למרחב הגופני שלה, על הקושי במגע הבלתי פוסק ובטיפול הרפואי שמכאיב לנפש. זה היה כמעט הסוף.
במפגש שאחרי זה בעצם נפרדתי ממנה. או יותר נכון זאת הייתה הפרידה הראשונה. פרידה ללא ידיעת הסופיות שבה.
הגעתי ואבא לא היה. אמא הייתה, כאילו הייתה שם כבר הידיעה שלגוף אין יותר משמעות, רק לנשמה. נכנסתי לחדר של נטע והיא הייתה עצובה נורא. דמעות בעיניים וחולשה. היא אמרה שהיא מפחדת למות. פעם ראשונה שזה נאמר ככה, בפשטות, ללא הסוואה, אמירה שכביכול כבר איננה מפחידה. אבל אני פחדתי. פחדתי בשבילה, פחדתי בשביל עצמי, חששתי מהבשורה.
היא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום חוץ מהמשפט הזה. ואני ישבתי שם מולה ודיברתי על התקווה, הרופא אמר שיש איזה טיפול שיכול לשקם אותה ולהאריך חיים ואני דיברתי איתה על זה. יש סיכוי והיא תוכל והיא תשרוד, הכל יהיה בסדר והיא תתחזק. נתפסתי לדברים שחשבתי שיעודדו אותה אבל נראה שחיפשתי דרך לעודד את עצמי, ולא הפנמתי באמת את המשפט שהיא אמרה לי בהתחלה, המוות כאן, אפשר לדבר עליו בקול.
אמא נשארה בחוץ ולא הייתה נוכחת בפגישה. שוב הידיעה הזאת שלא מדוברת, אמא לא חלק מהתהליך, אמא זה לא כוח.
דיבתי איתה קצת על התקווה וגם על המוות. על הפחד ממנו ועל זה שהוא באמת מחכה ויגיע בזמן שאנחנו לא יודעים. אחרי זה רציתי כביכול לחזור לשגרה הקבועה אז שאלתי על המכשיר החדש, רציתי לשמוע איך ההתמודדות איתו, אם זה עוזר והיא מרגישה הקלה.
באותו הערב נסעתי לחופש של חמישה ימים וידעתי שלא אראה אותה במהלכם, דיברנו על זה שלא אהיה, היא הייתה עצובה מאד, שאלתי אותה אם היא רוצה שאביא לה משהו מהחופשה? היא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות והצביעה עלי. את עצמי? –שאלתי. היא הנהנה בראש בהתרגשות. העיניים שלה נצצו. פתאום הרגשתי את החשיבות של הנוכחות שלי עבורה, והיה לי כואב מאד לעזוב. נתתי לה את מספר הטלפון שלי כדי שתוכל לכתוב לי וביקשנו אישור מיוחד מהאחיות שהיא תצא מהמיטה ללוות אותי עד ליציאה מבית החולים.
הביאו כיסא גלגלים, מיכל חמצן וסידרו את כל הפרוצדורה שהיא תוכל לקום מהמיטה ולצאת מהחדר. זה היה מרגש נורא. מתנדבת לקחה אותה ללוות אותי, דיברנו בדרך ואז הגענו לכניסה, ישבתי על הברכיים מולה, החזקתי לה את הידיים ואמרתי לה שאני יודעת שהיא תהיה בסדר.
ביקשתי שתחליט שהיא מתחזקת כל יום קצת, עד שאחזור ואז אמשיך ללוות אותה. התחילו לזלוג לה דמעות מהעיניים, ליטפתי לה את השיער ושאלתי אם אני יכולה לתת לה נשיקה? היא הנהנה לאות כן. נתתי לה נשיקה על הלחי והרגשתי את הטעם של הדמעות. אמרתי לה בחיוך שהדמעה שלה מלוחה, היא חיכה לרגע, נופפנו לשלום אחת לשנייה והיא התרחקה.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בהכרה.
חזרתי אחרי חמישה ימים מהחופשה וקיבלתי טלפון שנטע במצב קשה, בלי הכרה ושחוששים שהיא לא תעבור את הלילה.
נסעתי לנטע עוד באותו הערב, לבית חולים, למחלקת טיפול נמרץ, לראות אותה מורדמת ומונשמת, להיפרד.
באתי אליה מיד כי הבטחתי לה שכשאחזור אנחנו נמשיך יחד להילחם במחלה. שאני אהיה איתה. שהיא תתחזק. שהיא תזכה בעוד כמה שנים יפות ושאני אלווה אותה בזה.
אז באתי ללוות אותה, למקום אחר.
אבא היה שם בכניסה לטיפול הנמרץ, הוא ליווה אל תוך החדר את בני המשפחה, אחד אחד, כדי שייפרדו ממנה. אני חיכיתי לתור שלי ונכנסתי איתו ביחד לחדר של נטע. כמו תמיד, אבא ואני. הוא ביקש ממני לשטוף ידיים בסבון ואז לחטא אותם, "כי אנחנו צריכים עכשיו לשמור על נטע מאד שלא תידבק במחלות".
עשיתי מה שהוא אמר. והתקרבתי לנטע, ליטפתי לה את השיער ודיברתי איתה. בעצם דיברנו איתה, כמו תמיד, אבא ואני. אמרנו לה כמה אנחנו אוהבים אותה, כמה אנחנו מאמינים בה ויודעים שיש לה כוח להילחם, שאנחנו נמשיך להיות לצידה וללוות אותה.
אבא של נטע סיפר לי שהיא אמרה לו בהתרגשות, הוא הרי לא היה בפגישה האחרונה, שהבטחתי לה שאלווה אותה בטיפול החדש, התרגשתי שזה היה כל כך משמעותי עבורה. הוא ניסה כמו תמיד לשמח אותה, לומר מילים טובות, לשיר לה. והיינו שם ביחד, כמו תמיד, והיא הקשיבה לנו כמו תמיד, רק שהעיניים שלה היו עצומות, אבל שנינו ידענו שהיא שומעת אותנו. גירשתי את החיידקים עם הסבון המחטא, וגירשתי את דיאדת המוות לדקות אחרונות של תקווה, אולי המוות לא כל כך קרוב אלינו.
יצאתי מהחדר עם אבא של נטע, מהפגישה הטיפולית האחרונה עם נטע, פגישה שנתנו לה את אותה אהבה ואותה תמיכה אותם נתנו בכל שאר המפגשים שקדמו לה. וחשבתי על המפגש הראשון עם האבא, כמה חששתי אם זה נכון שהוא יהיה נוכח בטיפול. ויצאתי מהמפגש האחרון עם ידיעה ברורה כמה זה היה נכון שהוא נכח בטיפולים.
נטע לא נפטרה באותו הלילה. והפרידה הזאת לא הייתה הפרידה האחרונה.
למחרת הגעתי שוב לטיפול נמרץ להיות עם נטע ועם המשפחה. אבא היה שם עם הגוף הכבה, עם אופטימיות זעירה ועם אהבה גדולה. אמא הייתה שם עם שמחה והכנה לפרידה מהגוף אך בידיעה של הישארות הנשמה. ואני איתם שם לומדת ביחד איך לזכור את הפרידה.
זה כבר לא היה טיפול דיאדי. זאת הייתה פרידה. כל המשפחה התאספה בהדרגה ואבא ניהל את הפרידה. חיבקנו את נטע, ליטפנו אותה ושרנו לה שירים שהיא אוהבת. רצינו לשמח את הגוף והנשמה שלה בטרם פרידה. כולם היו שם איתה, כל אחד מתמודד עם הכאב באופן אחר.
וכולם בוכים ושרים. בוכים את הפרידה ושרים את האהבה.
אפרת דיאמנט היא תרפיסטית באמנות M.A, מרצה ובעלת קליניקה בירושלים. מטפלת בילדים עם בעיות רגשיות, חברתיות, חרדות, הפרעות קשב, אובדן ומורכבות במשפחה תוך כדי הדרכה וליווי ההורים. מטפלת בנוער, מבוגרים ומדריכה סטודנטיות במקצועות הטיפול. מרצה לפסיכולוגיה וטיפול באמנות במספר מכללות.
לפניות: efratdiamant@gmail.com
הצגת כל התגובות