הוא לא מוכן לדבר איתנו. בערב, כשהוא מגיע הביתה, אנחנו מנסים למצוא הזדמנות להחליף איתו כמה מילים ומבקשים ממנו לשבת איתנו. בדרך כלל כתגובה הוא מסתכל על השעון ופולט איזה משפט מתמרמר על כך שאין לו כח לזה עכשיו ומתיישב מולנו באילוץ וחוסר סבלנות. לא, לא זה מה שאנחנו רוצים.
ניסינו לפנות זמן או להציע לו לצאת איתנו לטיול, רק אנחנו. גם שאלנו אותו אינספור פעמים אם משהו מפריע לו, הוא לא מבין מה אנחנו רוצים ממנו. רק חוזר כל הזמן על אותם דברים - ׳די, אני לא ילד. תפסיקו לחשוב שאני ילד׳. ׳תפסיקו להילחץ. שחררו.׳
אנחנו מרגישים שמשהו עובר עליו. אנחנו רואים אותו מסתובב פחות עם חבריו, חוזר לעיתים קרובות יותר הביתה, הבעות הפנים שלו זעופות ובאופן כללי הוא נראה קצת כבוי.
אנחנו לחוצים. אין לנו מושג מה קורה לו ומה קרה לקשר שלנו.
שאלנו אותו אם היה רוצה לקבל עזרה חיצונית. באמת שזה בסדר מבחינתנו, לא חייב לשתף אותנו. גם לזה הוא לא נתן צאנס. ׳די, תפסיקו לחשוב שיש לי בעיה.׳
כשהוא היה ילד זה היה שונה. חברתית הוא הרגיש תמיד קצת בצד, למרות שאף פעם לא היה כזה. גם כלפי אחיו ליוותה אותו תחושת נחיתות. מבחינתו הם המוצלחים, הם הכוכבים, והוא בסדר. ושם, כשהיה קטן - שיתף בכל פרט. היינו חלק אינטגרלי בחייו. גם כשהחל ללמוד במקום מרוחק מהבית התקשר כל ערב ושיתף.
אנחנו מרגישים שהוא עדיין זקוק לנו, מנסים להבין מה חסם אותו וחשוב מכך- מה עובר עליו.
הם היו מההורים המדהימים ביותר שפגשתי. כאלו שיעשו הכל בשביל ילדם. היה ברור שהם אינם מונעים ממקומות אישיים. ניכר היה שאם אגיד להם לשחרר - זה מה שהם יעשו. החשש שלהם ברור. הילד שלהם עובר משהו והם לא מוצאים את הדרך להיות איתו בזה.
שאלתי אותם מה היה כשהיה ילד ואיך נראו השיחות שלהם באותם זמנים והם שיתפו שהיה ילד מדהים שלא מודע לערכו. ראינו כמה הוא אהוב, גדול, משמעותי וחברותי. אפילו אחיו הגדולים היו מסתכלים עליו בהערכה. הוא היה משתף על רגשותיו והיינו מקשיבים. היינו מרגיעים, מנחמים, נותנים מילה טובה. אולי עשינו טעות? באמת לא חשבנו שהוא כזה. לא דאגנו אף פעם. הבנו שהוא מרגיש משהו, זאת רק הרגשה, הכל בסדר.
יכול להיות שהיינו צריכים לייחס לזה יותר משמעות? יכול להיות שעכשיו כשבאמת קורה משהו הוא אינו תופס אותנו כפרטנרים? ככאלו שיקחו אותו ברצינות?
לא. ממש לא. ההיפך. זה מדהים מה שאתם מספרים, כי בלי לשים לב - אתם מניחים על השולחן את הדבר הגדול ביותר שהשתנה בקשר בניכם.
כשהוא היה ילד - אתם לא ראיתם שום בעיה, ואולי זאת הסיבה שהוא יכל לשתף אתכם בחופשיות על מה שהרגיש כבעיה.
זה לא משנה מה הוא סיפר לכם - אתם האמנתם באמת ובתמים שהוא בסדר. שהכול בסדר. ראיתם אותו אהוב ומקובל. זה היה בלתי ניתן לערעור. אתה מדהים. כשהוא הרגיש אחרת - הוא שיתף אתכם, ואתם המשכתם לראות אותו באותה צורה. מבחינתכם - כלום לא השתנה. הקשבתם לו, הכלתם אותו, אבל לא האמנתם לו. הוא הרגיש פחות טוב מהסביבה שלו, ואתם הבנתם שכך הוא מרגיש. זה לרגע לא עירער את הדרך בה ראיתם אותו.
הקשבתם לו. לא האמנתם לו.
שימו לב, כולנו נשתף בקלות דווקא במקומות בהם לא יאמינו לנו. יאמינו לנו שזאת ההרגשה שלנו, לא יאמינו לנו שזה המצב. אם אני מרגיש קטן אני לא אשתף מישהו שעשוי להאמין לי שאני קטן. אני אשתף מישהו שכל כך בטוח שאני גדול, שלא משנה כמה אספר לו שאני מרגיש קטן - ימשיך לראות אותי כגדול. אם אני מרגיש לא יוצלח והתוצאה של השיתוף שלי תהיה שמי שאספר לו שכך אני מרגיש יראה אותי ככזה - בהכרח לא אשתף.
כשאני מרגיש שזהותית אני לא טוב, אני צריך להסתיר את זה. כל האנרגיות שלי מנותבות לשם. ואם אבחר לשתף בזה - זה רק במקום בו אני בטוח שלא אתפס ככזה.
ואולי זה ההבדל. כיום, אתם רואים שיש בעיה. הוא מדאיג אתכם. משהו לא עובד כמו שאמור לעבוד. אתם מאמינים לזה, ואם הוא יספר לכם את הבעיה - אתם תאמינו לה. וזה מונע ממנו לדבר על הבעיה. כי לשתף כאן כרגע - זה כבר לא מספיק בטוח.
תחשבו על זה. אם יספר לכם שהוא פחות מחבריו - אתם תנסו להבין איתו מתי זה השתנה. אתם כבר לא תספרו לו כמה הוא אהוב וכמה זאת רק הרגשה שלו. אם הוא יספר לכם שמרגיש ברמה נחותה מבחינה לימודית- אתם תחפשו מענה ותנסו להבין מתי איבד את הקצב.
אתם דואגים, זה טבעי. אבל זה מבטל את היכולת שלו להשתחרר עם המצוקה שלו. אם לא הייתם מאמינים לו שיש בעיה - הוא היה יכול לספר לכם כמה מרגיש שיש בעיה.
וזה מוביל לדבר נוסף. כשהוא הרגיש בטוח ולא היו לו ספקות לגבי המקום שלו והמרחב שאתם מספקים עבורו - הוא דיבר. זה קרה באופן טבעי, אבל לרוב זה לא עובד ככה. לרוב - את המרחב הזה צריכים ליצור. והדרך ליצור - היא להקשיב.
כן, הבנתי שהוא לא מדבר. אבל גם כשהוא לא מדבר- הוא מספר. ההתנהלות שלו מספרת. המילים שלו, ההבעות שלו, ההתנהגות שלו.
תסתכלו עליו. משהו בהלך הרוח שלו מספר לכם שמשהו קורה. אל תחכו שהוא ידבר, תקשיבו כאן ועכשיו. בין השורות - הוא כל הזמן אומר משהו. הוא אומר שהוא מרגיש שאתם מתייחסים אליו כמו ילד קטן, הוא אומר שמרגיש שמאכזב אתכם או מרגיש שאינכם סומכים עליו. ולפעמים במקום לנסות לגרום לו לדבר, אנחנו צריכים רק לעצור ולהקשיב.
לפעמים יש לנו כללים לאיך הצד השני אמור לספר על מנת שנעצור להקשיב. אבל לרוב זה לא עובד ככה. לרוב הצד השני ידבר את מה שעובר עליו בהתנהגות, שאם נשכיל להקשיב לה - נוכל לתת מענה ישירות להרגשה.
כשהילד שלנו חוזר מהגן מתוסכל אנחנו מבינים שמשהו קרה. כשהילד שלנו מחפש תשומת לב בצורה קיצונית ומוגזמת אנחנו מבינים שחסרה לו תשומת לב. גם כשחבר שלך פתאום מתחמק ממך וממעיט לדבר, אתה תשאל אותו אם נפגע ממשהו.
זה יכול להישמע מסובך, אבל אתם עושים את זה כל הזמן. מול כולם. זה מסתבך כשממש חשוב לנו לשמוע מה קורה, לפתע יכולת ההקשבה הטבעית שלנו מתפספסת.
תקשיבו למה שהוא מספר בין השורות וללא מילים. תכילו, ואל תאמינו. הוא מספר שמשהו השתבש? מצער שככה אתה מרגיש, לכולם לפעמים משתבש, אין לחץ. הוא מספר שמרגיש ילד? מבאס. אנחנו ממש לא חושבים שאתה ילד. אם יש משהו שנוכל לשנות - תגיד. אנחנו לגמרי לא שם.
הקסם יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. אין כאן שום מערכת יחסים שזקוקה לשיקום. רק להוריד את הרגל מהגז ולתת לדברים לקרות באופן טבעי. לתת למרחב שאתם מספקים- לחזור למקומו הבטוח.
אין ילד שלא זקוק למרחב בטוח. יש ילד שהניסיון לייצר מרחב בטוח - פוגע לו במרחב הבטוח.
הכותב הוא עו״ס קליני msw מומחה לגילאי ההתבגרות והתנהגויות סיכון, מנהל ומייסד מרכז נשרים.