המנהג של שבירת הכוס בחתונה הינו מנהג קדום ועתיק יומן ששורשיו עוד מתקופת אומראי בבל, כיום המנהג של שברית הכוס נפוץ ומשמש כרגע השיא תחת החופה בה החתן דנן ישבור את הכוס וקהל הנאספים יפצח באמירת המזל-טוב! והאווירה הנרגשת והדומעת תתחלף באחת לשמחת חתן וכלה.
בום, מזל-טוב
הפעם הראשונה שאנו מוצאים אזכור למנהג הוא בגמרא בברכות (ל-לא) שם דורשת הגמרא על הפסוק 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' שואלת הגמרא: מאי - וגילו ברעדה? ומבארת הגמרא: במקום שיש גילה שם תהא גם רעדה. היינו שילוב של שתי מידות מנוגדות בו זמנית.
כיצד?
מספרת הגמרא שמר הבן של רבינא חיתן את בנו ובשעת הסעודה בעל השמחה הבחין שחכמים שמחים יתר על המידה עד כדי כך שהיה נדמה לו שהם פורקים עול (רש"י) מה עשה, לקח כוס של זכוכית לבנה יקרה מאוד ושבר אותה לפני החכמים שמיד החלו להתעצב אל ליבם.
המנהג בצרפת ואצל חכמי אשכנז
רבותנו בעלי התוספות במקום כותבים כך : מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין.
את המנהג ושייוכו לדברי הגמרא
אנו מוצאים גם במאירי, בכל- בו, בראב"ן וברוקח, וכך אצל הראבי"ה שהוסיף: שנהגו כולם בשווה היינו באותו סוג של כוס פשוטה כדי לא לבייש את מי שאין)
אך האם מנהג זה נמצא אצל חכמי ספרד כמו הרי"ף הטור או הרמב"ם.?
הב"י והרמ"א
הראשון להביא מנהג זה מחכמי ספרד הוא מרן הבית יוסף. הדבר המעניין שבחיברו 'השולחן ערוך' לא ציין למנהג הנ"ל, בעוד שבפירוש הבית יוסף לטור הוא מציין 'פעמים' למנהג שבירת הכוס. לעומתו הרמ"א נאמן למנהגי אשכנז ומסורתם, מציין את מנהג שבירת הכוס ומדייק להזכיר שזהו 'מנהג הנהוג במדינות אלו' (=אשכנז)
וכך כתב השו"ע: צריך לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לאבילות ירושלים דכתיב לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר' מוסיף הרמ"א: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכים עליו ברכת אירוסין וכל מקום לפי מנהגו.
אשישי ענבים
היחיד מבין רבותינו הראשונים מחכמי ספרד שמזכיר את המנהג הוא רבנו בחיי (תלמידו של הרשב"א) בספרו שולחן של ארבע וכך הוא כתב:
ולפיכך יש מנהג בקצת קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ואשישי ענבים להעציב השמחים ושתתערב עם השמחה רעדה.
אך אם נדייק בדבריו נמצא שאין הוא מקשר את שברית הכוס דווקא בשמחת נישואין אלא מנהג כללי בשעת סעודה ושמחת מרעים.
ברם בסמוך לדורו של מרן הב"י כבר מופיע מנהג שברית הכוס בקשר ישיר עם נישואין כמו שכתב המהרי"ט בספרו 'צפנת פענח': ועכשיו נהגו לשבר כוס זכוכית של ברכת אירוסין.
טעם המנהג
אם נתחקה אחר טעם לשבירת הכוס הרי שמדברי הגמרא אנו רואים שהוא משמש כמעין בלם שהשמחה לא תהייה 'פורצת גבולות' וגילו (אבל) ברעדה, כלומר, המנהג יושב על הגבול הדק שבין שמחה לעוללות. וכפי שכתב במחזור ויטרי – ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברו משום דכתיב 'בכל עצב יהיה מותר' וכך גם עולה בפשטות דברי הגמרא בברכות.
הראב"ן לא מסכים
רבנו הראב"ן תוהה על הטעם האמור כי כיום (בשונה מזמן הגמרא) המנהג לשבור כוס דקיקה וזולה ואין כאן איבוד ממון שמביא לידי עצבות. ואכן כפי שהזכרנו קודם הראבי"ה (שהיה נכדו של הראב"ן) כותב שזהו כדי לא להפלות בין עשירים ולעניים והמנהג שווה אצל כולם ואליבא דאמת הוי לנו להיות עצבים מחמת איבוד ממון וע"י כך להגביל את שמחה.
וגילו ברעדה וזכר לחורבן
כטעם נלווה 'לגילו ברעדה' בשעת שיברת הכוס הרי שיש טעם נוסף והוא 'זכר לחורבן' ובספר מנהגים למהרמ"ם מרוטנבורג" כתב: ואח"כ שותים חתן וכלה ושוברים את הכוס משום וגילו ברעדה [ו]משום חורבן בית המקדש.
זהו הפעם הראשונה כנראה שהטעם מקבל הרחבה ושיוך לנושא נוסף כתזכורת לחורבן בית המקדש. רבנו אפרים מבונא מוסיף וכותב:
משום דהוו בדיחי רבנן ואעציבו דכתיב גילו ברעדה וזה המקרא אמר דוד קודם הבית כל שכן לאחר החורבן שנחרב ונתערבה כל שמחה שלא תהא שלמה כדי שנזכור החורבן בראש כל שמחתינו דכתיב אם לא אעלך על ראש שמחתי וכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
רק זכר לחורבן
בדורות מאורחים יותר אנו מוצאים השמטה מוחלטת של סיבת 'גילו ברעדה' והמנהג משתייך רק משום זכר לחורבן.
כמו שכתב הרמ"א בהלכות 'כר לחורבן (או"ח תקס ס"ב)
ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
מי שובר את הכוס
בעוד בגמרא אנו מוצאים שאבי החתן שבר את הכוס בפני האורחים, רבים מן הראשונים לא מזכירים מי צריך לבצע את שברי הכוס. אולם 'הרוקח' כתב: נוהג החתן לשבר הכוס. וכן כתב במהרי"ל ואח"כ נתן את הכוס ביד החתן... ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל לישבר. וכך גם הרמ"א באבן העזר: וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין וכל מקום לפי מנהגו וכ"כ הלבושת ואנו נוהגין במדינות אלו שהחתן משבר הכלי שברכו עליו ברכת אירוסין.
אך בספרי המלקטים מוזכר גם שהמנהג שמי שמברך את ז' ברכות הוא ששובר וראה בשדי חמד שכתב שאין זה מעכב מי שובר את הכוס אלא שוברים לפני החתן.
אצלך בשמחות - חצי הכוס המלאה
מעשה בן זמנינו שעה שעמד החתן הנרגש לשבור את הכוס תחת החופה והנה אבי הכלה 'בצעד קטן לאדם' הקדים ושבר את הכוס במקום החתן הנדהם שתר אחר מקום להניח את רגלו הימינית שנותרה תלויה באוויר.
הרב שסידר קידושין במקום, פנה לחתן וניחם אותו:
תנוח דעתך חתן יקר, הרי זהו רק מנהג, ובעז"ה שתזכה גם אתה לשבור את הכוס אצל הילדים שלך.
*המ"מ למאמר מקובץ אור ישראל (נב)