אחד מן הנושאים ואולי הנושא בה' הידיעה בארץ ובעולם היהודי כולו מאותה שעה ששמי הדרום הושחרו במתקפת הפתע ביום שמחת תורה הוא ללא ספק "סוגיית החטופים".
עם שחר של אותו יום נפרצה גדר המערכת דרכה נחטפו משטחי ישראל אל עומק רצועת עזה 251 אנשים כולל נשים קשישים וילדים. ומאז, מדינת ישראל נקרעת בסוגיה זו בין הרצון מחד להשיב את כולם הביתה חיים ושלמים, לבין מיגור ומיטוט החמאס מאידך. כולם מבינים יפה ששני הדברים גם יחד קשים עד בלתי ניתנים להשגה.
השימוש במילה 'חטופים' בהקשר של מלחמה הוא יחסית חדש, כפי שהעיר יפה פרופסור דני אורבך מהאוניברסיטה העברית. הרי שעד העת האחרונה היינו משתמשים בביטוי היותר מדיוק 'שבויים' שתמיד שימשו כקלף מיקוח בכל מלחמה ממלחמות העולם.
השימוש במילה 'חטופים' ברור, זו מילה שקרובה יותר ללבנו, ומתייחסת לאדם בודד שנחטף לפתע פתאום ולא כקולקטיב, אך המונח 'שבויים' טומן בחובו מעין תרחיש שגרתי בנוהל מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה יש הרוגים ויש שבויים. אך יתרה מכך, המילה שבויים גם מאפשרת לנו דבר חשוב נוסף והוא השלכה מושכלת מן העבר באופן כמעט מעשי על הווה, כיצד הייתה ההתייחסות לקושי השבי או העיסוק בפדיית שבויים לאורך ההיסטוריה הקצרה והארוכה. ואולי הכי חשוב השימוש במילה שבויים מאפשרת לנו לנהל בקור רוח את השחרור למענם. לא להאמיר את המחיר ומנגד לא לאחר את סגירת השוק.
שבויים במקרא, על שום מה
במקרא ישנם כמה וכמה סיפורים אודות נפילה בשבי שהרקע לסיפור הוא בדרך כלל תוצאה של מלחמות וניסיונות כיבוש, הראשון האו כידוע 'לוט' בן אחי אברהם. שנשבה בעקבות מלחמת חמשת המלכים את הארבעה באזור ים-המלח קרב טריטוריאלי בעמק השדים וששמע מכך אברהם אבנו מסר את נפשו להצילו. וכן בכיבוש העמלקי על העיר ציקלג (שמואל א' ל') והנפילה בשבי של נערה על ידי צבא ארם ושר צבאו נעמן (מלכים ב ה, ב) ועוד.
אך השבויים פעמים משמשים גם כשלל מלחמה, כך אנו מוצים במקרא שהשבויים היו מטרה לגיטימית לביזה. הראשון שמכריז על כך הוא לבן הארמי שקובל בפני חתנו יעקב אבנו ע"ה. 'מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותיי כשבויות חרב' (בראשית לא כו) או מאוחר יותר אחרי שילוח המרגלים והמיאון של בני ישראל להיכנס בארץ: וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. (במדבר יד ג)
כולם עכשיו!
היחס של 'מקבלי ההחלטות' לשבויים ולהרוגים בזמן מלחמה הוא כעט תמיד בהתאם לכמות ההרוגים והשבויים העכשווית ובהתחשב במטרות והיעדים שהוצבו מראש לקראת היציאה למערכה. נכון שכל יהודי הוא עולם מלא אך תמיד יבואו האחראים בחשבון של עלות מול תועלת. למשל, האם ישראל תצא למלחמה עם מצרים על אדם אחד שהרגו, הסיכויים לכך נמוכים מאוד.
אך נדמה שגם המושגים שלנו השתנו ובטווח של עשרות שנים בלבד שינוי התפיסה החל בקצב מואץ. רק לחשוב היום שמדינת ישראל יצאה למבצע הירואי(1) לשחרר 105 ישראליים יהודים משדה התעופה באנטבה והכניסה עצמה לסיכון של עשרות חיילים ומעל מאה חטופים רק כי לא ראתה לנכון להסכים לדרישות החוטפים ולשחרר 53 מחבלים. ואילו על החייל גלעד שליט שנחטף ב-2006 באזור כרם שלום והחוזק בשבי למעלה מ-5 ישראל הסכימה לשחרר עבורו 1,027 מחבלי דמים מאות מהם אסירי עולם.
על מה נהרגים
פוסקי ההלכה תמיד שמו דגש בכל מה שקשור לפדיון שבויים, מתי מותר לפדות יותר מכדי דמיהם ומתי אסור. העיסוק בדינים אלו כתבו, הוא רק בשעת שלום אך בעת מלחמה אפילו באו האויבים לתפוס קש ותבן (משו אמר טרור חקלאי?) מעיירות שבגבול יוצאים כנגדם למלחמה כי יש לו אצבע רוצה את כל היד. (עיין עירובין מה א)
כל שכן שעל שבוי אחד יוצאים למלחמה. כמו בפרשת השבוע (חוקת) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי ואמרו חז"ל שפחה אחת תפסו מישראל, וכדי להצילה לא החלו בני ישראל לנהל משא ומתן אלא יצאו למלחמה מיד. וכך עשה גם דוד המלך כפי שהזכרנו לעיל בכיבוש ציקלג.
מינוס בהתנהלות
בריח התיכון בכל התנהלות שבויים במקרא (שבדרך כלל הסתיימה בניצחון) הוא על בסיס ההימנעות, כלומר לפתור בעיות שהם עדיין ברמת קושי 'משקל נוצה' (על קש ותבן) או שהחטופה היא בכלל שפחה. בשם רב חכם אחד נאמר שכיום מדיניות מדינת ישראל היא 'אוברדרפט' הן בכלכלה והן בביטחון תמיד נותנים ומוצאים יותר ממה שיש לנו, ורק אח"כ חושבים מהיכן לגייס כפסים לכסות חובות או בביטחון תדיר היציאה למבצעים הצבאיים כמו המלחמות הם לאחר מעשה, אחרי פיגוע או אחרי טבח המוני. והחכם עינו בראשו.
(1) דעתו המפורסמת של הרב שך זצ"ל כתב במכתב באותם ימים של מבצע אנטבה : ההלכה מכריעה בלי התחשבות בדעת הקהל.. ואם לפי הדין אין לעשות הדבר אף שלבסוף הצליח, אין הוא מצדיק את המעשה וכמו שאסור לעבור תחת כותל רעוע ואחד עבר והצליח זה אינו חכמה.. החכמה האמיתית היא מה שההלכה קובעת.