ברוך השם, זכינו לקבל טעימות משבוע של חסד, של גבורה ושל תפארת.
נסגרנו על היעד ועל החזון. כן, לשם אנחנו רוצים להגיע. את זה אנחנו רוצים בחיינו – רוצים אהבה. רוצים גבולות. רוצים לתת. רוצים לרחם. כן, זה מה שאנחנו רוצים!
ובדיוק עכשיו זה הזמן של הנצח.
נכון, זכית, ואתה כבר יודע לאן אתה רוצה להגיע.
אבל איך תגיע לשם?
בשביל להגיע, אתה חייב את מידת הנצח.
למה? מה זה נצח?
נצח זה הקביים. זה המנוע. זה המסוע. בלי נצח אין לך סיכוי לכלום. עם נצח – אין לך ייאוש מכלום. איתו – הכול אפשרי.
במשפט אחד, גורף, ממצה, האמירה של נצח היא: "אין שום ייאוש בעולם כלל". ואין ספק שאחרי ההיכרות עם החסד, הגבורה והתפארת, והפערים הכואבים שביני לבינם, נצח – זה כל מה שאני צריך.
נצח אומר להתמיד. להתעקש. לא להישבר. לנצחַ. לא להיכנע לשום קושי ולשום מחסום. ליפול אלף פעמים, ולהתחיל מחדש אלפיים. לא להתייאש. הכי פשוט בעולם, הכי עצום בעולם – לא להתייאש.
לא לספור את ההצלחות – לספור את ההתחלות.
העבודה על מידת הנצח היא העבודה הכי גדולה שלנו בדור הזה. ולא לחינם מעיד על עצמו רבי נחמן מברסלב, רופא הנפשות הגדול, שמידתו היא נצח: "ניצחתי ואנצח".
המהות הכי עמוקה של הדיבורים של רבי נחמן, הסודות הכי גדולים שהוא מלמד אותנו, באים מעולם הנצח. מעולם ה"אין ייאוש".
אנחנו דור העקב. לא מבינים הרבה, לא קולטים הרבה, לא מרגישים הרבה. רבי נחמן מלמד אותנו להמשיך ללכת. גם אם אתה לא מרגיש כלום. גם אם אתה מרגיש את ההיפך. גם אם אתה לא מבין כלום, וגם אם אתה מבין את ההיפך. להמשיך ללכת. בהתמדה ובלי פשרות. להמשיך לרצות. לא להתייאש. אף פעם. בשום מצב. לא להתייאש.
לְנצחַ.
לַנצַח.
כי נצח ישראל לא ישקר.
אחרי ההיכרות הראשונה עם מידת הנצח, עם הכוח להתמיד, להתעקש, ולא להתייאש. מגיע השלב השני בטיפוח המידה, השלב של "והשבות אל לבבך".
כאן אני רוצה לזהות בתוכי – איפה אני ומידת הנצח? אני מכיר את המידה הזאת? אני יודע להתעקש? אני אוחז בכוח ההתמדה? כמה? מתי? באילו תחומים? איך אני וייאוש? חברים טובים? כשאני מתחיל משהו – אני גם ממשיך, או שמא אני נסוג כבר במחסום הראשון? מה אני מרגיש כשאני נופל ונכשל? איפה אני והצעקה של "אין שום ייאוש בעולם כלל"? אני מאמין לדיבור הזה או שחלילה, אני רואה בו סטיקר חביב שאין בו ממש?
השלב השלישי בטיפוח מידת הנצח, הוא השלב של בירור המידה. כי גם למידת הנצח יש את הצד הלא נכון, צד של נצחנות פסולה, נוטפת כוחנות וגאווה, שצריך לברר ולבער.
בירור מידת הנצח בתוכנו, נעשה באמצעות בירור הבסיס והשורש של המידה.
ומה השורש של "אין שום ייאוש בעולם כלל"?
הבעל שם טוב הקדוש אומר שהפנימיות של מידת הנצח זה ביטחון. הבסיס של "אין שום ייאוש" זה אמון ואמונה בטוב. בטוב של העולם. של השם יתברך. ושל עצמי.
כי אם אני טוב, אם השם טוב, אם העולם טוב, אז מה יש פה להתייאש? הרי ברור ומחוור שאגיע לכל הטוב!
ואם לא הצלחתי?
אז מה! אבל אני טוב והשם טוב ורוצה לעזור לי! השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתי מאוד! אז כנראה שגם הכישלון הוא לטובתי! אז אשרי וטוב לי!
אני לא מתייאש, כי אין לי ספק שאגיע לכל הטוב. ומכוח האמונה הזאת אני ממשיך להתמיד חרף כל הנפילות, המחסומים והמניעות.
וזו העבודה שלנו בבירור מידת הנצח, עבודה של בירור השורש. האם אני מתעקש עכשיו מרוב אמון ואמונה בטוב? או דווקא מחוסר אמון וחוסר אמונה, מִפחד לאבד שליטה, מאחיזה נוקשה וגאווה מטופשת?
האם זו נצחנות קדושה או נצחנות פסולה?
נצחנות פסולה זה, למשל, בנאדם שתמיד צריך להיות צודק בכל וויכוח. כי הוא צריך להוכיח לעצמו ולכל העולם שהוא צודק. כי בעומק, הוא בטוח, שהוא דווקא לא צודק ולא טוב ולא שווה.
הלו, תעצור שניה, ומה יקרה אם האחר יהיה צודק ולא אתה? זה יוריד מהערך שלך? מה זה יעיד עליך? אתה כבר לא תהיה שווה? אתה כבר לא תהיה טוב?
נצחנות פסולה זה גם בנאדם שלעולם לא יכול לעצור, לנשום, ולבדוק בכנות ובלי לפחד שהעולם יתמוטט מגילוי התוצאות – אולי טעיתי? אולי אני רץ מהר מדי? אולי צריך לעשות פרסה ולחזור אחורה?
אדם שלא מסוגל להתייאש – לא הייאוש הנורא ההוא, שאינו קיים בעולם. אלא ייאוש מתוק שאומר – אני לא יכול להציל את עצמי; אבל אתה, בורא עולם, כן יכול להושיע אותי, ואני סומך עליך שתעשה את זה ושאתה כבר עכשיו עושה את זה. סתם נבהלתי. סתם החזקתי חזק כל כך ולא העזתי להרפות. שכחתי שאתה טוב. שכחתי שאני טוב ושאגיע לכל הטוב, וניסיתי להפעיל את המנוע של המציאות בל הכוחות ועם כל הנצחנות...
בתפילה שנזכה לנצחנות נכונה, לבלי להניח את מקומנו. בעקשנות. באמונה. ולזכות לכנוס בשערי הקדושה. אמן.