התורה מספרת לנו על קורח, שרצה כוח עד כדי כך שהוא ערער על מנהיגותו של משה. עונשו היה מוזר ומשמעותי - האדמה נפתחה ובלעה אותו ואת תומכיו. עונש זה מתאים לרעיון של "מידה כנגד מידה" אבל איך?.
העונש של קורח מלמד אותנו כמה דברים חשובים:
קורח היה גאה ורצה להיות חשוב. על ידי כך שהוא הורד לאדמה, גאוותו הושפלה גם כן. זה מראה לנו את ההבדל בין גאווה לענווה.
הבליעה באדמה מזכירה לנו שהכוח בעולם הזה לא נמשך לנצח.
משה נבחר על ידי אלוקים והיה עניו, בעוד שקורח רצה להיות מנהיג למען תהילתו האישית. זה מראה לנו שמנהיגים אמיתיים צריכים לשרת אחרים, לא רק לחשוב על עצמם.
בין אם אנחנו חזקים או לא, כולנו מסיימים באדמה. זה מזכיר לנו שכולנו שווים בעיני אלוקים.
סיפור עוזר להסביר את הרעיון הזה טוב יותר: פעם, שני אנשים רבו על מי הבעלים של חלקת אדמה. הם הלכו לדין תורה אצל רב חיים מוולוז'ין. הרב הקשיב לטענות של בעלי הדין וכדי להחליט הוא דרש שיראו לו את השטח. הרב הלך איתם לראות את האדמה. הוא הפתיע את כולם כשהניח את אוזנו על האדמה, כאילו הוא מקשיב. אז הוא אמר: "האדמה אמרה לי, 'למה הם רבים עליי? בסוף, שניהם יהיו שייכים לי.'"
הלקח הזה הוא לא רק מזמנים עתיקים. הנה סיפור מודרני: איש עשיר בשם אדוארד ריימן מת בירושלים והשאיר שתי צוואות, עם הבקשה שהראשונה תיפתח לפני הלוויה והשנייה אחרי השלושים. בראשונה, הוא ביקש להיקבר עם גרביים. למרות הפצרותיהם של המשפחה לחברא קדישא ופנייתם לבית דין, הובהר להם שזה לא הותר על פי ההלכה. בצוואה השנייה, שנפתחה בשלושים, הוא כתב: "עכשיו, שוודאי קברתם אותי בלי גרביים, ודאי תהיתם על בקשתי. רציתי ללמד אתכם שאפילו אדם עשיר כקורח לא יכול לקחת איתו כלום כשהוא מת."
סיפורים אלה, כמו העונש של קורח, מלמדים אותנו שרדיפה אחר כוח ועושר לא חשובה בסופו של דבר. מה שבאמת חשוב הוא להיות טוב, עניו, ולעזור לאחרים.