בעודנו במסע סיבלנו, ונושאים במחיר האכזרי של המלחמה וחווים נפגעים מדי יום, תוך נשיאת מחיר אכזר של מלחמה ואבידות יום-יומיות והרגשת יאוש, אנו יכולים ללמוד מסר של תקווה מפרשת השבוע.
פרשת בא, לוחשת מסר חזק ,מיפרט , כביכול קטן משמעות ,וחסר חשיבות בתוך סיפור יציאת בני ישראל החפוזה ממצרים. הם עזבו את מצרים בחיפזון כה רב, עד שהתורה מדגישה לנו שאפיית הבצק אשר הוציאו ממצרים לא תפח ללחם, אלא "עוגות מצות כי לא חמץ" כי ממצרים גרשו את בני ישראל והם לא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם (שמות י"ב ל"ט)
ונדגיש את המאורע אשר נראה לכאורה שולי אך בעיני חז"ל תופס מקום מרכזי בליל הסדר כפי דברי המגיד בהגדה של פסח:
'רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. (משנה פסחים י,ה).
התנא ראה בנקודת צדדית קטנה יחסית שלא נראית כגורם מכריע בהצלתם הניסית בסיפור יציאת מצרים את העובדה שהם נאלצו לצאת בחפזון ולא היה להם זמן לאפות לחם באותו הלילה, כגורם מכריע בסיפור נס הגאולה! פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה).
אם נחשוב על כך, סיפור המצה נוצר בגלל אירוע קטן של חפזון ובשל זה אנו אוכלים מצה כל חג הפסח .
אנו אוכלים מרור כיוון שסבלנו עבדות מרה במשך 210 שנים – זה בהחלט מובן ומשמעותי כדי להפוך לסמל.
גם אכילת קרבן פסח שנשחט במרד נגד אלוהי מצרים ברור לחלוטין שזה אירוע חשוב הראוי להנצחה שנתית. אבל היכן המשמעות הגדולה בעובדה שלא היה לנו זמן לאפות לחם כשגורשנו ממצרים? ממתי סיבה טכנית לכאורה הופכת להיות אחד מעיקרי החג?
יתרה מכך, אנו עשויים לשאול, מדוע לא היה להם חזון לעתיד?
כיום אנו מתכוננים במשך שבועות לפסח. אך בני ישראל לא נזקקו זמן רב להכנה ליציאה כגון לנקות או לארוז. משה אמר להם בהודעה מפתיעה מהיום להיום מראש שהם יוצאים ממצרים למחרת. הם היו צריכים להכין היטב צידה לדרך, לדרך לא נודעת ללא מזון וללא כל ציוד בסיסי. מדוע הם היו כל כך שקועים בעצמם עד כדי כך שאפילו פסק זמן שלבצק לא היה זמן לתפוח?
מה משמעות ההדגשה הזאת על אירוע לכאורה טריוויאלי?
אם מתבוננים לעומק ולא רק בטיעון המעשי , אפשר להבין שהמצה מסמלת אמת עמוקה מאוד והיא: הגאולה.
הגאולה מגיעה לעתים קרובות לא כשאנו מוכנים ובהפתעה גמורה, וכמו שהנביא אומר ש"פתאום יבוא האדון אל היכלו האדון אשר אתם מחכים ...(מלאכי א' ג').
מתי? גם כשאנו נואשים וכביכול התקווה נראית אבודה.
עם ישראל לאחר שסבלו במצרים כל כך קשה וראו את כל תשע המכות שהם קשות ומכאיבות למצרים ולמרות כל המכות פרעה לא מתכוון להוציא אותם ממצרים -ישראל שקעו בייאוש מוחלט.
בהתחלה כל מכה במצרים גרמה לתקווה שהנה הגאולה באה, אולם כאשר היא לא הגיע, האכזבה היתה קשה וריסקה את האופטימיות. ככל שעוברות המכות בני ישראל הופכים להיות אדישים כבר במכה העשירית. ובכל זאת, דווקא בשעה האפלה ביותר, כאשר נואשו מתקווה לישועה ולא היו מוכנים אפילו ברמת הלחם לדרך, הגיע הגאולה בפתאומיות או בבהילות, במצמוץ עין.
חוסר ההיערכות של בני ישראל ליציאה מצרים אחרי המכה העשירית לא היוותה חוסר אכפתיות. זו הייתה תוצאה של רכבת הרים רגשית של תקוות שווא אחרי כל מכה וכל ציפיה ואכזבה., אחרי כל מכה איומה שניתנה למצרים ככל שהייתה איומה כך גדלה הציפייה בקרב בני ישראל. אנו יכולים לדמיין את התקווה לגאולה אחרי כל מכה, אריזת חפצים בהלה הכנות של אוכל ומזון, לחישות ספקניות, פנים מחוספסות שבסופם התבררו כאכזבה חוזרת בכל מכה ומכה.
ואחרי אכזבות חוזרות ונשנות, הם כבר לא האמינו שהחירות קרובה. הבצק הלא אפוי שלהם משמש כסמל קודר לתקווה שאבדה. הבצק שלהם, שטוח וחסר חיים, עומד כמו מונמנט דומם ותזכורת שותקת לתקות בני ישראל שכבתה.
ולכן אכילת מצה אינה רק תזכורת לסבל העבר; זו קריאה לטפח תקווה עמידה בתוך ייאוש. להבין איך תהליך הגאולה פועל ולא להביט בעולם בחרדות ובפחדים, אלא לזכור את הבצק הלא אפוי, עדות לחוסן הרוח האנושית ולחשיבות האמונה גם כשבר היאוש כאן.
בעוד המתיחויות והאלימות הנוכחיות כנגד ישראל עשויות לגרום לדאגה עמוקה, סיפור יציאת מצרים מציע מסר של תקווה חזקה ומעצימה. הוא מזכיר לנו שגם כשהחשכה נמתחת לפנינו, אנו יכולים לחוות שינויים בלתי צפויים אשר יכולים להגיע באמצעות התערבות כוח עליון אלוקי. על ידי שאיבת השראה מאבותינו שהיו בצרה ואיבדו את האמונה ודווקא באותה עת קשה נגאלו בפתאומיות, אנו יכולים לתרום לעיצוב עתיד בהיר יותר לישראל על ידי חשיבה חיובית כזו בתפילה ובאמונה. בואו נזכור שגם ניצוץ קטן של אמונה ותקווה, המטופח על ידי מאמץ קולקטיבי, יכול להאיר את הדרך לעבר שחר חדש -הגאולה..