"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, ו).
"ונתתי שלום בארץ" – הרמב"ן מסביר - שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו זה בזה .
התנאי למתן שלום אמיתי בארץ ואי פחד מאויבים וחרב הוא כמתואר בפסוק, השגת שלום פנימי ואחדות בינינו כעם. בדיוק כפי שמסביר הרמב"ן על הפסוק "ונתתי שלום בארץ" - הכוונה שיהיה שלום ביניכם ולא נלחמים זה בזה.
למרבה הצער, אין זה המצב. הפילוג שקיים כיום דומה לזה שתואר במכתב בלתי מתוארך שנכתב ע"י החפץ חיים רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, לפני כמאה שנה, ונביא מקצתו שנראה כאילו נכתב ממש לימים אלו:
"הדבר גורם לי יגון רב שריבוי המחלוקות בישראל, וזה המתחדש יום יום - צדדים וצדדים של צדדים - והכל בפרהסיא, על ידי הדפסת חוברות רבות לכל צד ושליחתן לכל פינה. צד אחד הופך ומרבה חתימות לצדו, ומבזה את הצד השני, וכן להיפך (וראיתי אחד הכותב שכל המרבה חתימות הוא אכן ראוי לשבח, ואני אומר שכל המרבה מרבה מחלוקת בישראל). בכלל, כל הגולה נהפכה כמו מדורה, שאין יום עובר בלי עיתוני התנגדות וחוברות מכל צד המגיעים אלי, שופכים לעג על הצד השני. ואני נוגה מאוד מאוד שגם בארצנו הקדושה, הצליח מלאכת השטן, וגם היא נפלה ברשת המריבה. ואינני יודע מי התיר להם את חטא לשון הרע ואת חטא המחלוקת, שהוא חטא גדול ונורא"
מעל לכל זאת, חילול השם התרבה מאוד בגלל זה, ומי יודע מה יהיה הסוף, חס ושלום. כי הנה, ידוע מחכמינו, שהשוגג והמזיד שווים לגבי חילול השם, ו"מקיפין על חילול השם". והנה, כולם יודעים מה שקרה בימי התנא רבי עקיבא, שהיו לו 24,000 תלמידים. אז היתה מגפה, ישמרנו הרחמן, וכל 24,000 התלמידים מתו, והעולם נשאר שומם מתורה, עד שרבי עקיבא בא לרבנן שבדרום ומצא שם חמישה, והעביר להם, ואלו הם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. ובגלל זה, כל ישראל שומרים על אבלות בכל שנה מפסח עד שבועות, כידוע. ומובא בגמרא שחטאם היה שלא נהגו כבוד זה בזה. ועכשיו נתבונן, שהרי זה היה רק דיבור פוגע, שהוא רק איסור שלילי, ואין חייבים מיתה בידי שמים על זה - אז מדוע מתו? אלא בגלל שבאמצעות זה נגרם חילול השם גדול בעולם, כשתלמידי חכמים רבים זה עם זה ומבזים את התורה ומצוותיה לעיני כולם. ועל זה אני אומר, רבותי ומורי, למה שלא נפחד מארזי הלבנון, קדושי עליון, שבוודאי היה לכל אחד תירוץ עבור עצמו שהוא אינו אשם, והאשמה העיקרית היא על חברו ולא עליו, ואף על פי כן אנו רואים שתורתם וקדושתם לא הגנו עליהם, ומידת הדין הקשה שלטה עליהם כולם."
"ולכן, אחיי ורעיי, חוסו על עצמכם ועל קהילת ישראל. כל אחד במקומו ישתדל לכבות את אש המחלוקת, כדי שלא יחולל שמו הגדול עוד יותר, וישתדל להרבות שלום במקומו. ובזכות זה, נזכה לשמוע את קול המבשר שלום בעולם. הצעיר שבכהונה, הכותב בלב נשבר".(מכתב בגנות המחלוקת ומעלת השלום החפץ חיים מודפס בזכור למרים 'ע' '110 הוצאות המאור ירושלים תשי"ח)
החפץ חיים מצביע על כך שחילול השם מאש המחלוקת גרם למותם של תלמידי רבי עקיבא! חילול השם נגרם בגלל הפירוד ביניהם וכפי שהרמב"ן כותב בהמשך: אם אין שלום בינינו, לא יהיה שלום עם אויבינו, וקל וחומר אם התנהגותנו נחשבת לחילול השם, כל קבוצה של יהודים שפעולותיה משפיעות על קבוצות אחרות של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, חייבים ליזהר ולמנוע מפעולתם לגרום לחילול השם.
חילול השם שמצית את אש המחלוקת ביננו, הוא אחד הגורמים לעיכוב הגאולה. ראש העדה החרדית הוותיק, הרב שלמה פפנהיים, ז"ל ציטט פעם את רבו הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה הראשי של העדה החרדית בתקופת ההפגנות האלימות סבר כי: הגאולה הסופית דורשת התעוררות רוחנית כלשהי (אם כי לא בהכרח שמירת מצוות מלאה) מצד כל היהודים. כאשר אנו פועלים באופן שפחות מסייע להתעוררות זו כגון אלימות אנו דוחים את הגאולה.
עלינו להבין שהגאולה תגיע מתוך אחדותנו! או שאף אחד מאיתנו לא יגאל, אין דבר כזה גאולה לאדם פרטי עם דעה מסוימת. יש לנו גורל משותף לנו כעם. אסור לנו לא להתייחס לחוסר התעוררות רוחנית של רוב היהודים בעולם באדישות ולהכחיש את האחריות ליחסם לתורה, אם נתייאש מאחים שלנו פירושו הוא לוותר על התקווה לביאת המשיח. בדיוק כפי שכתב הרב שלמה וולבה: "עלינו לשנות את יחסנו זה לזה, לשנות את השפה בינינו, ללמוד לתקשר בלשון רכה זה עם זה גם כאשר אנו חלוקים עליהם."
והשאלה אמיתית היא איך עושים את זה? המדרש מספר לנו על דרך מקורית של רבי הודה הנשיא:
רבי [יהודה הנשיא] עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכות ולשונות קשות. התחילו בוררים את הרכות ומניחים את הקשות. אמר להם: "בני, אתם יודעים מה אתם עושים? כשם שאתם בוררים את הרכות ומניחים את הקשות, כך תהא לשונכם רכה, זה לזה." (ויקרא רבה, פרשת בהר לג, א)
רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, רצה יום אחד ללמד את תלמידיו כיצד לדבר בלשון רכה ולא בלשון קשה, והכריז לכל התלמידים שהוא מכין להם סעודה שמחה גדולה. כולם הגיעו. הסעודה היתה עשירה. במהלכה, הוגשו להם לשונות בקר. התלמידים לא ידעו שלפני הסעודה, הרבי נתן הוראות חשאיות להכין שני סוגים - לשונות רכות ולשונות קשות. הסעודה החלה, ו רבי יהודה הנשיא צפה כיצד כאשר הוגשו הלשונות, התלמידים שמו לב מיד שחלקן רכות וחלקן קשות. הם בררו את הלשונות הרכות לעצמם, והשאירו את הקשות ולא אכלו אותם.
רבי יהודה חיכה לרגע זה, ואמר: "שימו לב למה שעשיתם כרגע - כשם שסירבתם לכל דבר מלבד הלשונות הרכות, ודחפתם הצידה את הקשות, כך תהא לשונכם רכה, זה לזה!" ברכו איש את רעהו, לא בחוזקה – דברו דיבורים מקרבים, דיבור קרוב ונעים דיבור אוהב. ודחפו הצידה דיבור מריר ושנוא.
מדוע לא בחר רבי לדרוש להם באותו נושא? מדוע לא עמד רבי ונתן להם דרשת מוסר? האם שיחת מוסר לתלמידיו לא היה משפיע עליהם? רבי ידע שאם היה דורש לפני תלמידיו, כל אחד היה מקשיב וחושב שרבי מדבר על מישהו אחר: "אני?! אני אף פעם לא מדבר בחוזקה בלשון קשה !" רבי יהודה הנשיא לא מתכוון אילי! הוא בוודאי מתכוון למישהו אחר.
דרשת מוסר לא הייתה משיגה את המטרה. רבי רצה להדגים הלכה למעשה איך כולם בחרו דווקא בלשון הרכה לעצמם, כך שיוכל להטעים: היו זהירים בבחירת מילותיכם כמו בבחירת הלשון הרכה ההיא.
רבנו הקדוש נתן להם שיעור מעשי עם תחושה של טעם, טעם כזה שלעולם לא יוכלו לשכוח.
אסור לנו לתת לעצמנו לשכוח שאלו שנמצאים בצד השני , הצד שאנו לא מסכימים איתו הם גם אחינו בית ישראל, אפילו שאנחנו לא מסכימים עם תפיסת עולמם. עלינו לקרב אותם ומַענֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה אנחנו נצליח לקרב רק במענה רך ולא בדיבור קשה במילים קשות בהפגנות או במעשים שהם יראו כחילול השם עלינו להתפלל ולעשות מה שבידינו להגיע למצב של ונתתי שלום (ביניכם )בארץ ושכבתם ואין מחריד!