פרשת משפטים; אקטואליה בפרשה עם הרב אליעזר שמחה וייס

אנו חייבים להיות מודעים לכך שבשביל קורבנות המלחמה שנהרגו על קידוש השם, הגיע כבר "היום שאחרי", כמו גם עבור ההורים הנשים והילדים שלהם. אנשים שהמלחמה כבר שינתה את מעמדם להיות יתומים ואלמנות. הם לא צריכים לדון בשאלות היפותטיות על היום שאחרי, המלחמה כבר משפיעה עליהם השפעה ישירה ובלתי הפיכה. התורה בפרשת משפטים מדברת בדיוק על היחס שלנו גם תוך כדי המלחמה. התורה מלמדת אותנו להיות רגישים במיוחד לאלה הסובלים מצרה. כפי שאומר הפסוק בספר שמות, "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כ"ב:כ"א).

רש"י מפרש שמצווה זו מתייחסת לכל האנשים הזקוקים לסיוע אולם התורה מדברת במיוחד על אלמנות ויתומים, כיוון שהאבל שלהם הופך אותם לפגיעים במיוחד:

כל אלמנה ויתום לא תענון. הוּא הַדִּין לְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה, לְפִי שֶׁהֵם תְּשׁוּשֵׁי כֹחַ וְדָבָר מָצוּי לְעַנּוֹתָם (מכילתא).

רש"י מביא למעשה את הפירוש מהמכילתא, אולם אינו מצטט את הנוסח במלואו, המכילתא

מדגישה שמה שחשוב זה לא אם אנחנו מרגישים שאנחנו גורמים כאב לאחר - המבחן אינו סובייקטיבי. אלא זוהי בחינה של איך האחר מרגיש. לעיתים קרובות, איננו יכולים להבין ואין לנו את ההשגה לרגישות של האלמנה והיתום. אנו חייבים להבין זאת. ייתכן שזה קורה היום כשאנחנו מדברים על "היום שאחרי", בנוכחותם של אלה שחווים בכל רגע "יום שאחרי" שהוא לא הפיך מבחינתם.

המכילתא באותו עניין מספרת לנו על רבי ישמעאל ורבי שמעון שעומדים להיות מוצאים להורג. רבי שמעון מביע בלבול לגבי הסיבה להוצאה הצפויה להורג. רבי ישמעאל שואל את רבי שמעון האם הוא אי פעם גרם למישהו לחכות ולהמתין למשפט בזמן שהוא סיים לשתות משקה או השלים משימה אישית אחרת. רבי ישמעאל מציין שהדגש של הפסוק הוא על אי עינוי של אחרים, ללא קשר לחומרת ההתעללות. רבי שמעון מסכים להסבר שניתן על ידי רבי ישמעאל ומוסיף שכעת הוא מבין את הסיבה להוצאה הצפויה להורג שלו.

וכך מובאים הדברים במכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין י״ח:י״א-ט״ו

(שמות כב,כב) "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ." "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ", אֶחָד עִנּוּי מְרֻבֶּה וְאֶחָד עִנּוּי מוּעָט. ......

כְּבַר הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן יוֹצְאִין לֵהָרֵג. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: רַבִּי! לִבִּי יוֹצֵא, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ עַל מָה אֲנִי נֶהֱרָג. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִיָּמֶיךָ לֹא בָא אָדָם אֶצְלָךְ, לָדִין אוֹ לִשְׁאֵלָה, וְשִׁהִתּוֹ עַד שֶׁתְּהֵי גּוֹמֵא כּוֹסָךְ, עַד שֶׁתְּהֵי נוֹעֵל סַנְדָּלָךְ, אוֹ עַד שֶׁתְּהֵי עוֹטֵף טַלֵּיתָךְ?

וְאָמְרָה הַתּוֹרָה "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ", אֶחָד עִנּוּי מְרֻבֶּה וְאֶחָד עִנּוּי מוּעָט?

וּבַדָּבָר הַזֶּה אָמַר לוֹ: נִחַמְתָּנִי רַבִּי!

הגמרא בשבת נ"ה עמוד א' ממחישה לקח זה מסיפור על רב יהודה שישב לפני רבו - שמואל, כאשר נכנסה אישה ובכתה לפני שמואל, שמואל התעלם ממנה. רבי יהודה שאל והתעמת עם רבו, ואמר "האם הרב אינו מסכים ש'כל המעלים אזנו מזעקת הדל, גם הוא יזעק ולא יענה'?". שמואל השיב "שִינֵנָא (חד), את הממונה עליך (שמואל) יענישו במים קרים, אבל את הממונה על הממונה עליך (יענישו) במים רותחים. מר עוקבא ראש בית הדין יושב כאן!". כלומר, שמואל העביר שאין לו הסמכות לדון בעניין הזה כיוון שמר עוקבא אחראי. (שבת נ"ה עמוד א')

רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲתַאי הַהִיא אִיתְּתָא קָא צָוְוחָה קַמֵּיהּ, וְלָא הֲוָה מַשְׁגַּח בַּהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לֵיהּ מָר: ״אוֹטֵם אׇזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה״? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא, רֵישָׁךְ בְּקָרִירֵי, רֵישָׁא דְרֵישָׁיךְ בְּחַמִּימֵי. הָא יָתֵיב מָר עוּקְבָא אַב בֵּית דִּין.

הגמרא בשבת לא פוסקת האם רבי יהודה צדק בהערתו לרבו שיש לשים לב יותר לאישה וגם איננו יודעים אם תגובתו של שמואל הייתה ראויה. עם זאת, הגמרא בבבא בתרא [י' עמוד ב'], על פי התוספות, מספקת תובנה נוספת לאירוע הזה: הגמרא מספרת שרב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, עבר חווית מוות קליני, הוא עלה לשמיים וחזר. כשנשאל על תצפיותיו בשמיים, הוא ענה: "ראיתי עולם הפוך. אלו שמחזיקים בעמדות גבוהות בעולם הזה מופחתים בעולם האמת, ואלו שהם כפופים כאן יושבים במקומות יוקרתיים יותר בשמיים". תוספות, בהסתמך על מסורת מן הגאונים כפי שמסר רבינו חננאל, מוסיף שכשרב יוסף עלה לשמיים, הוא ראה את שמואל לוקח תפקיד הכפוף לרב יהודה, התלמיד שלו – בדיוק הפוך ממה שקורה כאן . התהפכות זו התרחשה לכאורה בגלל ביקורתו המדויקת של רב יהודה על רבו שמואל באירוע הנ"ל. בעולם האמת, שמואל ורבי יהודה החליפו תפקידים - שמואל הפך לתלמיד, ורבי יהודה הפך לרבי

כִּי הָא דְּיוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּ יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ אִינְּגִיד אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ מַאי חָזֵית אֲמַר לֵיהּ עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה אֲמַר לֵיהּ עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ (בבא בתרא י׳ ב)

כשמתבוננים במצב, זה מאוד מפתיע לחשוב ששיעור אחד מרב יהודה יכול לעקוף את עושר הידע התורני שהעביר שמואל לרב יהודה במשך חיו. שמואל, כמורה העיקרי של רב יהודה, הקדיש שנים להעברת חוכמת התורה לרב יהודה. מתעוררת השאלה: מדוע חשיבותה של מסירות רבת השנים הזו ללימוד התורה נפגמה, ומדוע שמואל הוצב פתאום בתפקיד כפוף לתלמידו? התשובה נעוצה בהשפעה העמוקה של השיעור הספציפי שרב יהודה העביר לשמואל רבו - חשיבות הראייה בעין יפה של האישה שנכנסה לבית הדין במצוקה. לשיעור הזה הייתה חשיבות עליונה כל כך שהיא עקפה את כל לימודי פרטי התורה ששמואל הנחיל לרבי יהודה לאורך תקופת לימודיו. לימוד כללי הרואה את מצוקת הפרט החזיק במשמעות עמוקה עד כדי כך שהוא עקף את כל הידע התורני ששמואל העביר לפרטיו לרבי יהודה לאורך שנות הלימוד.

השיעור הקריטי הזה של ״אוֹטֵם אׇזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה 'כל המעלים אזנו מזעקת הדל, גם הוא יזעק ולא יענה' - של איך עלינו לראות צד נפגע - בעולם האמת, היה חיוני יותר מכל פרטי התורה ששמואל אי פעם לימד את רב יהודה.

. הגמרא ממשיכה

. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן

יוסף בן רבי יהושע שמע גם שמעמדם בשמים של קורבנות הֲרוּגֵי מַלְכוּת שנהרגו על ידי אויבי ישראל גבוה מכל אדם אחר. המונח הרוגי מלכות מתייחס ליהודים שנהרגו על ידי אויבי ישראל. זה בוודאי כולל נפגעי צה"ל וקורבנות פעולות איבה. על פי הבנתו של הרמב"ם, מעמד מוגבה זה מוענק ללא קשר לרמת קיום פרטי המצוות שלהם בחייהם.

פרשת משפטים באה בזמן מתאים כדי להזכיר לנו עד כמה אנחנו צריכים להיזהר עם כל אלו שזקוקים לסיוע: אלמנות, יתומים או כל אדם אחר המבקש עזרה. במיוחד אלו המתאבלים על יקיריהם שהם הרוגי מלכות ונתנו את חייהם למען עם ישראל. לפעמים, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בפועל בשעת הכאב הנורא, אנחנו לא יכולים להחזיר את בן המשפחה שנפל על קידוש השם. אנחנו אפילו לא יכולים לעזור להקל על הכאב המיידי שאין לו מחיר גשמי שניתן לשלם. אולם יש דבר אחד שכולנו יכולים לעשות - אנחנו יכולים להקשיב. להיות אוזן קשבת לשמוע את הכאב והחוסר גם אם אין איך לעזור כרגע. כולם יכולים וצריכים ללמוד להקשיב, לשים לב ולהראות שאכפת להם מהזולת.

לקח זה קריטי במיוחד כאשר יש הרבה אלמנות מלחמה יתומים פצועים ואנשים עגומים, אלו שאיבדו בני משפחה בתקופות של עימות, או משפחות החטופים כולם פגיעים במיוחד לכל צער נוסף. יש לנו מחויבות מינימלית אך עמוקה להקשיב ולשמוע את מצוקתם.