בתקופת מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ג, ישראל עמדה מול איום קיומי דרמטי, מול עם ישראל עמדו קואליציה של מדינות ערב הרוצות לראות בנפילת עם ישראל. בערב סוכות, מסר הגאון רבי חיים שמואלביץ שיעור מוסר בישיבת מיר בירושלים, והעלה שאלה נוקבת הקשורה לפרשת השבוע, ויחי. הוא האיר את ההבדל העמוק בין ידע קונצפטואלי של אירועי מלחמה טראגיים, לבין חוויית ההשפעה באופן אישי.
התורה מספרת על הסברו של יעקב ליוסף לפני מותו, כאשר הביע חרטה על כך שלא קבר את רחל במערת המכפלה. במקום זאת, בחר לקבור אותה לצד הדרך מחוץ לבית לחם. רש"י מצטט את הפסיקתא שמבאר, שיעקב, בחזונו ראה את חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל ולכן הוא קבע את מקום קבורתה של רחל בצד הדרך באופן אלוקי. מיקום זה סימל נקודה בה יהודים, בדרכם לגלות, יעברו על פני רחל אמנו. קבורתה לצד הדרך אפשרה לה לחזות בסבלות צאצאיה ולהתחנן לפני הקב"ה על שיבתם לארץ ישראל.
"ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" (בראשית מח ז).
"ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו'" (ירמיה לא יד), והקב"ה משיבה "יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא טו)".
הגאון רבי חיים חקר לעומק מדוע היה צורך לקבור את רחל קרוב למקום בו צאצאיה יעברו בדרכם לגלות. האם לא רחל הייתה מודעת לסבלם ללא קשר למיקום הקבורה? התשובה טמונה בהבדל העצום בין ידיעה בלבד על אירוע ממרחק, לבין חווייתו באופן ישיר. עיקרון זה הוא, שנשמות מתקשרות עם אירועים, ומשקפות את תגובת האנשים לחוויות.
כוח התפילה דורש את ההשפעה של קרבת רחל לצער צאצאיה.
בעידן המדיה המיידית, אנו שומעים במהירות על אירועים כמו המלחמה בארץ ישראל. עם זאת, הקרבה הפיזית, ראיית התמונות ופגישה עם הנפגעים מעצימה את האמפתיה שלנו ואת יכולתנו להזדהות עם הטרגדיה. הגאון רבי חיים הזהיר את תלמידיו בישיבת מיר שרצו לחזור לארה"ב בזמן מלחמה, וציין שלא יוכלו להתפלל באותה כוונה בארה"ב כמו בירושלים, שם התרחשה המלחמה.
היעילות והעוצמה הרגשית של תפילה תלויות בחוויה ישירה של הכאב שעומד מאחורי התפילות הללו. ממש כשם שרחל אמנו התחננה לגאולת צאצאיה כשהייתה עדה לסבלם מקרוב, כך גם התפילות שלנו עבור אחרים נושאות יותר כוח כאשר אנו עדים ישירים לצערם באמצעות מפגש ישיר.
שמיעת חדשות ומראות תמונות של מלחמה היא דבר אחד, אך פגישה עם הנפגעים ושמיעה ישירה מאשת לוחם במילואים שהיא אם לילדים שעברה לילות ללא שינה לילה אחר לילה בגלל שבעלה מסכן את חייו למען עם ישראל לעיתים בגלל היעדרות הבעל מקור הפרנסה שלהם נפגע ואז ההשפעה גדולה יותר. כך גם מפגש עם אמא שחושבת על בנה שבחזית ולא מוצאת מקום לנפשה או ביקור בבית האבל או בבית חולים ומפגש ישיר עם הפצועים ששבו מהקרב הופכת את החוויה לממשית יותר ומעוררת רגשות עמוקים יותר ויש לה השפעה ישירה על התפילות שלנו.
מדיון זה עולה רעיון מהותי – ההשפעה של חוויית
העומק של הקשר הרגשי האישי הנוצרים מהכרות ישירה שונה באופן משמעותי משמועה או ידיעה על אסון כזה או אחר מרחוק. עיקרון זה בא לידי ביטוי במצווה של ביקור חולים ניחום אבלים ומצוות חסד ישירות. חוויית הסבל באופן ישיר משפיעה על עומק התפילות שלנו עבור אחרים. למרות הקושי ואי הנוחות, חוויית המפגש הישיר עם הקושי וראיית הטרגדיה בעצמנו מחברים אותנו עמוק יותר לחוסר עליו אנו מתפללים.
אותו עיקרון חל גם על לימוד תורה. חז"ל מלמדים אותנו שחלק מכריע בלימוד מגיע מאינטראקציה ישירה עם הרב. המקרה של הלל על הגג, שסבל בשלג הקפוא כדי לראות ולשמוע את שמאי ואבטליון מלמדים תורה דרך חלון עליון, ממחיש זאת (יומא לה ע"ב). הלל העדיף את המימד הנוסף של חוויית ראייה ושמיעה אישית של דברי תורה על פני אפשרויות נוחות יותר.
כאשר משהו חשוב, אין לנו להסתמך רק על שמיעה או ידיעה עליו, אלא עלינו לשאוף להעמיק את ההבנה שלנו על ידי חוויית עדות והשתתפות פעילה. עיקרון זה חל בין אם מטרתנו היא להזדהות באמת ולהתפלל עבור אחרים, או להפיק את המרב מלימוד התורה שלנו. בשני המקרים, האמרה נכונה: תמיד עדיף לבוא ולראות בעצמך.
בסיום, החכמה של הגאון רבי חיים שמואלביץ באותו רגע מרגש בירושלים בזמן המלחמה מהדהדת עמוקות. בעוד שיהדות העולם יכולים להושיט עזרה, תמיכה ותפילות לבביות, נותר מהות הנוכחות בשעת צרה. נוכחות פיזית, לימוד ותפילה בארץ הקודש בזמן מלחמה. במילים פשוטות, עם כל המאמצים הגלובליים, יש כוח בלתי-חליפי במילים: "תמיד עדיף לבוא ולראות בעצמך". .