יש כל כך הרבה צער, אובדן וסבל שאנו נבוכים מהשאלה העתיקה "מדוע הצדיקים סובלים והרשעים מצליחים?" תוכניותיו של הקל הן מעבר לתפיסה המיידית שלנו.
בשמות (לג: כג), ה' אומר למשה : "וראית את אחורי ופני לא יראו." הבנה מלאה של נוכחותו של ה' היא מעבר ליכולת האנושית לתפוס. משה רואה רק את אחורי הקל, הדבר מסמל הבנה חלקית של התוכנית האלוקית בדיעבד, גם אנו עשויים לתפוס רק חלקים מהתוכנית הגדולה שהקב"ה מכין לנו. המושג הזה מדגיש את הרעיון שאמנם אנחנו עשויים שלא להבין את מלוא הכוונות של ה' ברגע זה, אך עם הזמן וההשתקפות, אנו עשויים לקבל קצת תובנה לגבי המטרה והמשמעות העומדת מאחורי האירועים.
תוכניותיו של האל הן מעבר לתפיסתנו. דרך סבלנות, אמונה והשתקפות, אנו עשויים להגיע להבנה ולהערכה של החוכמה והתכלית מאחורי מעשיו, ממש כמו שמשה ראה "את אחורי האלוקים", אך לא "את פניו".
בפרשת השבוע ויקהל, יש לנו דוגמה נפלאה. כתוב : "ראה קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור" (שמות לה: ל). בצלאל היה ה"אדריכל הראשי" של המשכן. בשלושה מקרים יוצאי דופן, התורה מדגישה את חשיבות ייחוסו של אדם לא רק לאביו (אורי) אלא גם לסבו (חור).
ציון יוצא דופן זה של האב והסב הוא, כמובן, מכוון כדי ליצור קשר בין מעשיו ואופיו של חור, סבו של בצלאל, למעשיו של בצלאל. חור היה בן מרים (רש"י לה: ל) שהייתה בעצמה מנהיגה בעלת אישיות חזקה, מסורה ונאמנה למטרותיה. חור היה האדם שקם והתנגד בתוקף לבניית עגל הזהב. הוא שילם על מחאה זו בחייו כאשר נהרג על ידי ההמון. האם ייתכן שחור הקריב את חייו לשווא?
הרי הוא ניסה למנוע מבני ישראל לבנות את עגל הזהב, אבל הוא לא הצליח במשימתו ובני ישראל בנו את העגל בכל זאת. על ידי ייחוסו של בצלאל שוב ושוב בפרשה מבהירה התורה לבניו של חור, בדגש מיוחד שחור לא מת לשווא!
בצלאל ניחן בתכונה של "בצל-א'ל" (בצל האלוקים), לפי דברי חז"ל, מה שהפך אותו לבחירה המושלמת לבניית המשכן. מניין ירש בצלאל את התכונה הזו של 'בצל-אל'? על ידי לקיחת ייחוסו חזרה לחור, התורה מדגישה שתכונות אלו לא הגיעו סתם. אלו תכונות שירש מסבו. התכונה שחור הציג - נכונות למסור את חייו למען כבוד ה' - הועברה דרך בנו אורי לנכדו בצלאל. אנו נוטים תמיד לחשוב על "השורה התחתונה" האם חור השיג משהו או לא? האם הוא מנע או לא מנע את חטא העגל? על פי הסתכלות צרה זו, חור היה כישלון.
עגל הזהב נעשה בכל מקרה וחור איבד את חייו. עם זאת, אותו מבט צר מבוסס על תפיסת העולם הצרה שלנו. בראיה אלוקית, זה לא סוף הסיפור, מסירותו והקרבתו של סבא חור, עשויים עדיין להשפיע באופן משמעותי על ההישגים הפוטנציאליים של דורות הבאים. יתרה מכך, חז"ל אומרים שהמשכן היה כפרה על חטא עגל הזהב (רש"י שמות לה: כ"א). כפרה זו הושגה בזכות מאמציו של בצלאל, מכוחותיו של חור.
לפיכך, חור מילא תפקיד מכריע בכפרה על החטא שניסה למנוע. בסופו של דבר, חור עצר את עגל הזהב - הוא עצר את השפעתו, בכך שדאג שזרעו יכין את הכפרה שהיא בניית המשכן.
הלקח מהפסוק הזה הוא שלא תמיד צריך לחפש הצלחה או הסבר מיידי. ההישג של חור לא נתפס באותו זמן, אך חור למעשה סיפק את הכפרה על חטא עגל הזהב. זו הסיבה להדגשת המילה "ראה". ראה קרא ה' בשם בצלאל (שמות לה: ל'). "ראה" פירושו - תחשוב על זה; תִרְאֶה איך החיים עובדים לפעמים.
המסר של הסתכלות ארוכת טווח הנובע מתורות אלה הוא עמוק. המושג "וראית את אחרי ופני לא יראו" מדגיש רעיון זה בצורה יפה. הוא מזכיר לנו שאולי לא תמיד נבין את התכלית או המשמעות של אירועים ברגע זה כשאין לנו את הראיה הכוללת. החתם סופר כותב על זה : "וראית את אחרי ופני לא יראו" - כי לא כל דבר מבינים אנו את פשרו ותכליתו. ישנם דברים שבתחילה נראים תמוהים ובלתי מובנים, ורק לאחר זמן מה מתברר עניינם, ומבין האדם למפרע למה באו".
גם סיפור פורים מספק דוגמה נוספת לעיקרון זה בפעולה. האירועים בפורים, כפי שמסופרים במגילת אסתר, נראים בתחילה כסדרה של אירועים לכאורה לא קשורים ונראים אקראיים. אסתר, אישה יהודייה, הופכת למלכת פרס, בעוד בן משפחתה מרדכי חושף מזימה להתנקש בחיי המלך. בינתיים, המן, איש רם מעלה, זומם להשמיד את העם היהודי.
ובכל זאת, ככל שהסיפור מתפתח, מתברר שכל פרט שלכאורה לא חשוב משרת מטרה בתוכנית הגדולה של ה'. מעמדה של אסתר כמלכה מאפשר לה להתערב למען עמה, בעוד נאמנותו של מרדכי למלך מובילה בסופו של דבר לנפילת המן. מה שנראה בהתחלה כסדרה של אירועים קשים ומצערים, מסתיים בישועת העם היהודי וחגיגת פורים.
הורים שכולים וילדים יתומים שחוו אובדן לעיתים מתקשים לראות את התמונה השלמה בצערם על האובדן האישי הקשה. כך גם שאר הסובלים והמדממים מהמלחמה הנוראה. > ישי כהן: אולם סיפורי חור, בצלאל, אסתר ומרדכי עשויים לספק נחמה וביטחון לציפיה לישועה בראיה כוללת שאיננו מבינים בשלב זה . סיפורים אלה מזכירים לכולנו שגם בזמנים של חושך וייאוש, ישנה תכנית אלוקית והסבל שלהם אינו לשווא.
בעוד הם מתמודדים עם מורכבויות האבל והאובדן האישי, אנו מתחזקים בידיעה שזיכרונות יקיריהם ממשיכים לחיות בדרכם, מעצבים דורות עתידיים ותורמים לתקווה לתפילה ולגאולה של עם ישראל. האבלים ימצאו נחמה בידיעה הנצחית של "וראית את אחרי ופני לא יראו", תוך אמון בתוכנית אלוקית לריפוי ולחידוש של כל האומה וגם של החיים הפרטיים.
הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם,,,,, (דברים פרק לב פסוק מג)
יחד עם דמעות האבל והאובדן, יהי רצון שימצאו גם תקווה ונחמה בידיעה שסיפורם הוא חלק מהמסע הגדול יותר של עם ישראל.