בחיי האדם יש שני יסודות: עראיות וקביעות. העראיות הולכת יחד עם החירות שבאדם, ואילו הקביעות עם ההכרח שבחיים. אצל ילדים, במיוחד ילדים עם הפרעת קשב יש הרבה מן הארעיות - אין מספיק קביעות ויציבות ב תפקודים שונים בחייהם.
>> למגזין המלא - כנסו
הם נוטים לחירות שמתבטאת ביחס ארעי לדברים – מיקוד בהווה בלי להתחשב מספיק בעבר ובעתיד. הדבר יכול להתבטא בתפקודים שונים, כמו חוסר בתכנון מוקדם או הסתמכות יתירה על אילתורים. התנהגות שנראית כאילו היא יוצאת מתוך הנחה שהכל גמיש ונזיל והדברים איך שהוא יסתדרו, מהרגע להרגע. למשל, להניח חפצים היכן שיוצא, לא במקום הקבוע שלהם.
כאילו לא ברור מאליו שיותר מאוחר הילד יצטרך להסתובב ולחפש אותם. נטיית הארעיות יכולה להתבטא גם בצורת ההקשבה והריכוז. למשל, הקשב מופנה ל מה שמעניין "עכשיו" ולא למה שחשוב לאדם להתמקד בו. בהיבט המחשבתי נראה צורה של מחשבה "קלה" ורופפת, כזו המקשרת בין דברים על סמך דמיון קל או קופצת מנושא לנושא.
הארעיות יכולה להתבטא גם במתן משקל גדול מאוד להווה ומתן משקל נמוך להווה ולעתיד נכונות להפסיד הרבה בעתיד כדי לקבל משהו בהווה ללא דיחוי. למשל, לא להתאפק ולומר משהו גם אם הדבר יעלה ביוקר בעתיד.
הארעיות יכולה להתבטא בתפקוד רגשי, למשל לחוות את הרגע בצורה כה עמוקה, כאילו שהרגע הוא נצח - כאילו לא היו חוויות אחרות לפני החוויה הנוכחית ולא יהיו חוויות אחרות אחריה – בין אם מדובר בחוויה נעימה או לא נעימה. הארעיות יכולה להתבטא ב מעבר מדבר לדבר מתוך מיצוי מהיר של דברים. למשל, להחליף חברים בתכיפות ולא לשמור על קשרים חברותיים ארוכי טווח, או לה שתעמם מהר מתחביבים ותחומי עניין.
בגילאים מאוחרים יותר רואים את העדפת העראיות אצל אנשים עם ההפרעה במגוון צורות כמו קושי להתחייב לזוגיות/תעסוקה/ חברה, עזיבת מקומות לימודים/עבודה, התנהלות כלכלית "כאילו אין מחר", ועוד. תתכן למשל הימנעות מקבלת החלטות כדי להשאיר את הכל פתוח, גם אם משמעות הדבר שהאדם חי בלי יעד מוגדר אליו ישאף.
כדי לתפקד בחיים, נדרשת "קביעות" והכרה ב"הכרח" שבחיים. לא ניתן לחיות רק ב "עראי" וחירות. מאחר שתפקיד ההורים הוא להכין את הילד לחיים, באופן טבעי אנחנו מנסים "לתקוף" את הנטייה לעראיות שאצל הילד, להסתייג ממנה ולגנות אותה.
כך נוצר דפוס יחסים שבו ההורים מזהים שיסוד העראי "חזק" אצל הילד, והם חשים שאין צורך לתת לו מקום. אדרבא, יש להחליש אותו ולבסס אצל הילד יסוד של קביעות: להיות יותר מתוכנן, לשמור על יציבות, לקחת אחריות ולהבין שיש "צורה" בה דברים עובדים, לחשוב כמה צעדים קדימה, לא לחיות מהרגע להרגע. הבעייה שלא תמיד המסר עובר, והילד ממשיך בשלו. לפעמים נוצרת "מלחמה סמויה" בין הילד – שדואג לעראיות והחירות, לבין ההורה שדואג לקביעות וההכרח. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהנשמה יוצאת - שני הצדדים מותשים ומתוסכלים אחד מהשני, אך ההפנמה ו ההתקדמות של הילד היא איטית , או שהילד לומד ש"אין ברירה" צריך להכנע להכרח, אבל בליבו הוא שונא אותו – מה שיוצר תסכול ומרמור שלא ברור להורים מה מקורו )מצוי יותר אצל בנות(. אני רוצה להציע כיוון עבודה שונה, הפוך לחלוטין.
בשלב ראשון לחבק את הארעיות, להכיר בכך שיש בה אמת גדולה. בשלב שני, דווקא מתוך הכרה בחשיבותה, לתת לה גבולות שיאפשרו לה להתקיים במציאות החיים בצורה בריאה . הרעיון העומד מאחרי הדברים הוא שעצם היכולת של ההורים לזהות את הנטייה של הילד לחופש – זו שמתבטאת בעראיות המתמקדת בהווה, מאפשרת להם להיות אמפטיים כלפי נטייה זו שבנפש הילד. קבלת נטיית העראי והחופש מאפשרת להורים לתת תוקף לחוויה יסודית בעולמו הפנימי של הילד – גם אם אינו מסכים לביטוי החיצוני הספציפי של נטייה חיובית זו. כעת ההורה יוצא מהריבוע של עצמו והוא נמצא "בצד של הילד", הוא יכול להעביר מסר שאומר "כוונתך רצוייה, גם אם מעשיך לא רצויים".
כאשר הילד חווה שההורה "בצד שלו", קל לו יותר לקבל ממנו. כאשר החירות של הילד אינה מאויימת, קל לו יותר להגמיש את עצמו ולקבל עליו את ההגבלה הכרוכה בקביעות. כאשר הילד חש שההורה מבין ומקבל את את נטיית החירות והעראי שבו, הוא יכול להיות בטוח יותר שהוא לא ייקלע למצב של "תקיעות בתוך הקביעות". הוא יכול להרגיש שהקביעות תדע להיות גמישה עבורו ולא תחנוק אותו לגמרי.
מצב זה יכול "לשווק" את הגבולות לא כמי ש"לוקחים" את החירות, אלא כמי ששומרים עליה, מכילים אותה כדי שלא תהייה "ניגרת" על הארץ ללא גבול, עוטפים אותה ומווסתים אותה, כי עודף חירות יוצר דווקא חוסר חירות. כדי להצליח להכיר בערך העראיות, נתבונן במסר שעולה ממצוות סוכה. "סוכת שלום" הממזגת יחד ו"משלימה" בין יסוד הקבע ויסוד העראי. מצד אחד הסוכה צריכה להיות "דירת עראי" – מבנה שלא בונים אותו כדי לעמוד ימים רבים.
מצד שני המגורים בסוכה צריכים להיות "מגורי קבע" – כל פעולה שעושים בבית, עושים בסוכה. מצד אחד "כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" ומצד שני "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי". לקביעות יש יתרונות ברורים. היא נותנת בטחון ויציבות, היערכות, מיקוד, חשיבה לטווח ארוך, ויסות ופרופורציות. לצד זאת, גם הארעיות נחוצה ביותר.
היא מאפשרת לאדם חוויית חירות, ייחודיות, אותנטיות ושמחה – שחרור מהתחשבות באילוצי המציאות והחברה. הארעיות נותנת זרימה, קלילות וגמישות – האדם חווה את חייו כסוג של "אורח" שמוכן להתפשר על תנאי נוחות מסויימים או יכולת להתאושש ממשברים ושינויים בלתי-צפויים. הארעיות מאפשרת התמקדות ברגע ומיצוי שלו, שכן מאחר שהכל עראי, צריך לנצל את מה שיש כמה שיותר.
ראיית הקבע יכולה ליצור תחושה ש"יש זמן", היא עלולה לגמד את ערכו של הרגע. לעומת זאת, הארעיות יוצרת חיפזון) ולפעמים פזיזות – אימפולסיביות בלעז (מתוך רצות למצות את מה שניתן, כאן, עכשיו ומייד. יותר מידי קבע יכול ליצור שעמום וריקנות – תחושה שהכל צפוי ו"מכאני" מידי.
יותר מידי עראי יכול ליצור חרדה, תלישות ואופוריה – תחושת חוסר עוגן. השילוב בין השניים יוצר שמחה, וזו מהותו של חג הסוכות – זמן שמחתנו: קביעות במציאות עראית, לזמן ומקום מוגדרים. בשנים האחרונות ישנו גל של מאמרים ומחקרים הטוענים שההתנהגויות שאפייניות לאנשים עם הפרעת קשב, אינן שליליות או חיוביות.
הן תכונות אופי שניתן להשתמש בהן בצורה מועילה או מזיקה. לדוגמה, הצד ה חיובי של היפראקטיביות הוא אנרגטיות; הצד החיובי של חוסר עקביות הוא גמישות, סקרנות, יצירתיות ופתיחות לחוויות חדשות.
תובנות אלה מחזקות את ההבנה שאין טעם "להילחם" בתכונת החירות ועראיות שאצל הילד. אדרבא למצוא בהם את ההיבט החיובי, או לפחות את השורש החיובי ולחזק אותו. הנה דוגמאות אחדות: הילד לא רוצה לאסוף את הצעצועים אחרי ששיחק איתם. כעת הוא עסוק בעניינים אחרים ולא אכפת לו מהצעצועים איתם שיחק בעבר ואותם יצטרך מסודרים לעתיד. ההורה אומר: "אני רואה שאתה אוהב לשחק בצעצועים ועכשיו כבר סיימת ומעניין אותך לעשות משהו אחר. אתה צודק, הצעצועים כבר לא מעניינים אותך ואתה אוהב דברים מעניינים".
בשלב שני ההורה אומר: "מחר תרצה שאתן לך לשחק בצעצועים, ו תהנה מהם כמו שעכשיו נהנת. הבעייה שאם לא תאסוף אותם עכשיו, לא תוכל לשחק בהם מחר. חשבתי מה נעשה כדי שתוכל לשחק גם מחר והחלטתי שתאסוף עכשיו את הצעצועים".
דוגמה נוספת, הילדה עברה במהירות מספר לציור ואז למשחק בלי לסיים אף אחת מהפעילויות או שהיא מעדיפה לקרא קומיקס במקום לעשות שיעורים.
ההורה אומר: "אני שמח לראות שיש לך סקרנות לגלות דברים חדשים בואי נחשוב יחד איך נשלב בין הסקרנות לבין היכולת להעמיק וללמוד בצורה מסודרת או איך תהני מכל פעילות עד הסוף". הרעיון הוא תחילה לתת לגיטימציה והכרה בערך שבנטייה לעראיות וחירות. מצד שני חירות היא כמו חמצן: אי אפשר בלעדיו, אך גם אי אפשר שהאוויר יהיה כולו חמצן – אם אדם נושם 100% חמצן יכולה להיווצר "הרעלת חמצן". צריך לשלב את החירות והעראיות יחד עם ה הכרח והקביעות, ודווקא השילוב מאפשר לחירות לבוא לידי ביטוי.
ממקום זה המחובר לרצון הפנימי של הילד, ניתן להציע לו דרכים מעשיות לאזן ולהוציא את רצונו אל הפועל ביעילות. בהמשך הקובץ מופיע נספח עם מקורות תורניים נוספים לרעיונות אלה.
- לתגובות - haymdayan@gmail.com