סוד ההצלחה: מה משותף בין תומאס אדיסון והילדים שלנו?

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הייתי בת תשע, ילדה עם חלומות גדולים ומעט מאוד סבלנות. היה תחרות ציור בבית הספר, ואני הייתי בטוחה שהציור שלי יזכה. שעות ישבתי עם צבעי מים ודמיינתי את הפרס הגדול. אבל כשפורסמו התוצאות, שמי לא היה ברשימה. דמעות של תסכול עלו בעיניי, ורציתי לזרוק את כל הציורים שלי לפח.

אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי. אמא שלי נכנסה לחדר עם הבעה שהייתה תערובת של הבנה ונחישות. היא התיישבה לידי ואמרה: "את יודעת, זה לא משנה אם זכית או לא. השאלה היא מה את לומדת מזה. מה את יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה?" היא לא נתנה לי להתמסכן. במקום זה, היא עודדה אותי לנסות שוב. בשנה שלאחר מכן הגשתי ציור נוסף, וכשגם הוא לא זכה, למדתי משהו חשוב עוד יותר: זה לא הציור שלי שעיצב אותי, אלא המאמץ והדרך שעברתי.

איך להפוך כישלון להזדמנות?

כשאני רואה את הילדים שלי מתמודדים עם כישלון, אני נזכרת כמה קשה היה לי בתור ילדה, אבל גם כמה זה עיצב אותי. הנה כמה דרכים שאני משתדלת להשתמש בהן:

להכיל את הרגש: כשילד נכשל, קודם כל אני נותנת לו להרגיש. לא לנסות מיד לנחם או לתקן, אלא פשוט להיות שם עבורו, להקשיב ולהגיד: "אני מבינה שזה קשה לך".

לשאול שאלות מנחות: אחרי שהרגשות נרגעים, אני מנסה לשאול: "מה את/ה חושב/ת שיכול להשתפר?" או "מה למדת מזה?". זו דרך נהדרת לעזור להם לראות את הכישלון ככלי ללמידה.

לספר סיפורי כישלון של דמויות מפורסמות: סיפורים כאלה נותנים פרספקטיבה. לדוגמה, תומאס אדיסון נכשל אלפי פעמים לפני שהמציא את הנורה החשמלית. כששאלו אותו איך התמודד עם הכישלונות, הוא ענה: "לא נכשלתי. רק מצאתי 10,000 דרכים שלא עובדות".

דוגמה אישית: אם אנחנו מראים לילדים שאנחנו עצמנו לא מפחדים מכישלון, הם ילמדו מזה המון. אני משתדלת לספר להם כשאני טועה בעבודה או במטבח ולהראות להם איך אני מתקנת.

לחגוג את המאמץ, לא רק את ההצלחה: כשילד חוזר הביתה עם מבחן מאכזב לאחר שעות רבות של למידה, אמר לו: "אני גאה בך שניסית. זה הכי חשוב."

והכי חשוב- כישלון הוא לא סוף הדרך, אלא חלק ממנה. הוא הזדמנות ללמידה, לצמיחה ולגילוי העוצמות החבויות בנו ובילדים שלנו.