מכתב מאמא של ילד מתוק שעבר חרם:
בזמן שאני כותבת מכתב זה, לבי כבד מהאובדן הטראגי האחרון של מנדי בולטון, נשמה צעירה ומתוקה שלא הצלחנו למנוע את סבלה. כאב האובדן הוא משהו שאף משפחה לא צריכה לשאת. זוהי תזכורת כואבת לנושא שאנו כהורים לא יכולים להתעלם ממנו: המציאות השקטה והחונקת של החרמות בבית הספר - שבה ילדים מודרים באופן שיטתי, מנודים וגורמים להם להרגיש בלתי נראים, או חלילה מכך פוגעים בהם באופן שיטתי.
אני רוצה לדבר על זה כי כמו רבים מכם, אני נושאת ערכים כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כבוד הבריות", וכו'. אנחנו גאים במורשת שלנו ובחינוך החרדי, אבל אני חייבת להיות כנה: אפילו בבתים שלנו, בבתי הספר שלנו ובין הילדים שלנו, יש סוג כזה של בריונות.
אנחנו אומרים לעצמנו, "זה לא יכול לקרות כאן. הילדים שלנו לא היו מתנהגים ככה. אנחנו מגדלים אותם טוב יותר". ועדיין, זה קורה. אני יודעת שזה קורה, כי זה קרה לילד שלי. הילד היקר, התוסס שלי - שחזר פתאום הביתה שקט, מובס ושבור. בהתחלה חשבתי שזה סתם מצב רוח חולף, חשבתי שהוא תכף יחזור לעצמו. אבל אז התעוררו אצלי פעמוני האזהרה: הסירוב ללכת לבית הספר, העצבנות סביב שמות ספציפיים שהוזכרו בשיחה סתמית. ואז כשהנזק כבר נגרם התבהרה לי התמונה: החרימו את הילד שלי.
זו מילה מוזרה, לא? חרם. עד היום חשבתי על המילה רק בהקשר של פוליטיקה או אקטיביזם. אבל כשזו קבוצת ילדים בכיתה שמחליטה מי "בפנים" ומי "בחוץ", ההימור הוא אישי להחריד. זוהי גלות חברתית, עונש שהוטל על ידי חברים, עונש אכזרי.
מאוחר מדי גיליתי שהבן שלי הפסיק לצאת החוצה בהפסקות, הפסיק לצאת לנטילת ידיים- מפחד שיהיה מושפל לעיני כל התלמוד תורה. גיליתי שהבן שלי מאחר כל יום בחצי שעה כדי לא לנסוע בבוקר עם הבריון הראשי. גיליתי שטפלו על הבן שלי עלילות מרושעות ואף איימו עליו. אחסוך ממכם עוד כמה מעשים חמורים שעשו לבן שלי ולצערי הוא ספג בשקט ולא שיתף אף אחד.
תמיד האמנתי שבקהילה שלנו אין התנהגות כזו. אבל חרמות בבתי ספר, בריונות, הדרה - אינם נושאים מוגבלים לחברות "אחרות". הם קיימים בכל מקום. המציאות הקשה היא שאף קהילה, לא משנה כמה מלוכדת או ערכית, אינה חסינה. ולמרות שקל להעלים עין, לחשוב שזה לא קורה לנו, אני כאן כדי להגיד לכם שזה קורה.
מה שהכי כואב לי הוא שבזמן שהבן שלי סבל בשתיקה - לא שמתי לב, לא הייתי שם בשבילו ולא תרגמתי את הסימנים שכבר הסבו נזק.
אבל האמת היא שהנושא הזה קשור לכולנו. כהורים, עלינו לפקוח את העיניים והאוזניים שלנו, לא רק בפני הילדים שמציקים או מודרים, אלא גם בפני הילדים שעושים את ההצקות. זה לא קל להודות, אבל לפעמים, הילדים שלנו יכולים להיות חלק מהבעיה, גם אם לא בכוונה. אנחנו צריכים לנהל שיחות קשות. עלינו לשאול שאלות: האם הילד שלי מעורב? האם הילד שלי צופה מהצד ולא עוזר לילד הפגוע?
עלינו לעמוד על המשמר, לא רק למען ילדינו אלא למען כל הילדים בבתי הספר שלנו. ילד מודר, שגורמים לו להרגיש שהוא לא שייך, נפצע עמוקות. וכפי שראינו לעתים, הפצעים האלה יכולים להוביל לתוצאות טרגיות.
הסיפור של מנדי בולטון קורע לב. הסבל שלו צריך להיות קריאת השכמה לכולנו. אם לא נפעל, אם לא נהיה מודעים יותר, אנו מסתכנים באובדן ילדים נוספים למגיפה השקטה הזו.
הורים, בבקשה- אם ילדכם חוזר הביתה מסוגר, מודאג או שקט באופן יוצא דופן, אל תפטרו את זה ב"הוא סתם עייף". אם נראה לכם שילדכם נמנע מחברים או מפעילויות מסוימות, אל תטאטו את זה מתחת לשטיח. תהיו מודעים. ואל תפחדו לפנות לבית הספר, להורים אחרים או לאנשי מקצוע לעזרה.
באופן דומה, אם ילדכם הוא זה שמתנהג באכזריות או מדיר אחרים, היכנסו פנימה לנושא. דבר אליו באהבה אך גם בתקיפות. הבהירו שהתנהגות כזו אינה מקובלת, לא משנה מה הסיבה. ערבו גם את הצוות וההורים של הילדים השותפים להצקות.
עלינו ללמד את ילדינו אמפתיה, לא רק כערך אלא כתרגול. עלינו לעזור להם להבין את ההשפעה שיכולה להיות למעשיהם - או לחוסר המעשים - על אחרים. כי בית הספר הוא לא רק הצלחה בלימודים; זה המקום שבו הילדים שלנו לומדים גם איך להתנהג ולעצב את האישיות. ואיזו סוג של קהילה אנחנו בונים אם נאפשר להדרה פוגעת שכזו להמשיך ללא מעצורים?
הסיפור הטראגי של מנדי צריך להיות עבורנו קריאה לפעולה. בואו נהיה דור ההורים שמסרבים לשתוק, שמגנים על כל ילד ומגדלים ילדים בלב פתוח ובעיניים פקוחות.
אנחנו חייבים להם את זה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו!
בכאב
אמא
