הקול ששבר אותי: "היא התדרדרה כי לא נתנו לה מספיק אהבה"

פתחתי את הדלת במטרה לצאת לזרוק את הפח, אך התאבנתי במקום; שמעתי במפורש את שם משפחתי: "הבת של פרטוב (שם בדוי)..." נעצרתי במתח, השתתקתי. היה ברור לי מי נושא השיחה. יש לי שמונה בנות בלי עין הרע אבל ברור שמכולם מדברים על לאה. לאה שעלתה על מדרון חלקלק. לאה שמתרחקת מכל מה שחונכה עליה, לאה שאנו בוכים עליה יום ולילה. הטתי את אוזני. זה היה הקול של יוסוביץ- השכנה שהייתה גם מורה של רב בנותיי, ביניהם גם לאה. עכשיו הקול היה ברור, היא אמרה את זה בפסקנות וסמכותיות שחתכו אותי כתער: "הם לא נתנו לה מספיק אהבה, הכל מתחיל ונגמר בזה". חשתי את ראשי מסתחרר. זעם כבש את כל כולי. אנו מתחבטים בשאלה כל כך הרבה זמן: מה גרם ללאה לבעוט בדרך השם? דנים בכך יומם ולילה: במה היינו לא בסדר? והיא באבחת יד איבחנה את הסיבה.

כל ההשקעה בלאה התערבלה במח. שעות העבודה הרבות שהפסדתי בשבילה, האהבה שהרעפתי עליה, המתנות הקטנות והגדולות בכל הזדמנות, הטענה של בנותיי שאני משקיעה רק בלאה כי היא עושה 'בעיות'. כולם התערבלו לדייסה סמיכה ומוזרה בראשי. כנראה שכל זה לא היה מספיק אמרתי לעצמי ונקיפות המצפון שכבר חדרו בבטחה בליבי התחילו שוב להלום בדמות כאבי ראש. סגרתי בשקט את הדלת. לא רציתי לשמוע עוד, בטח לא מהמחנכת הדגולה שוודאי יודעת הכל ואף פעם לא טועה.

בלעתי שתי כדורי אופטלגין ונזכרתי בשיחה שהייתה לי עם גיסתי. לשבחה יאמר שהיא הייתה מנומסת. היא רק רצתה לעזור היא אמרה שאולי אנחנו מדי מתירנים, אולי אנחנו צריכים להתחזק, לשמוע רק מוזיקה מסוג מסוים, לא לשלוח את הבנות ללימודים עם מחשבים- רק ללמוד הוראה וגננות... היא הציעה שאחשוב מה היה קורה אילו… והציעה שאלמד מאחרים איך לחנך.

והם לא היו היחידות. כשישבתי באירוע משפחתי השיחה התגלגלה לנושא: 'הדור של היום'. איכשהו השיחה התגלגלה לנושא של נוער נושר ואז אחת מיושבות השולחן אמרה בטון קשה: "הורים לא יודעים לחנך היום, לא יודעים להציב גבולות, אחר כך מתפלאים שהנוער מתגלש". היא לא אמרה את זה עליי, היא רק הסתכלה עליי ושוב חשתי את אותה סכין מוכרת מפלחת את הלב.

היו שאמרו שהיינו נוקשים והיו שאמרו שהיינו מתירנים, היו שאמרו שפינקנו והיו שאמרו שהתעלמנו. חלק אמרו ישירות וחלק בלחשושים מאחורי הגב ואני ישבתי ובכיתי. רציתי לצעוק לכולם כמו ילדה קטנה: "אתם סתם אומרים", אבל בתוך הלב פנימה גם אני חיפשתי את הסיבה. רציתי שתלחשו לי: "את אמא טובה, את אמא מסורה". אבל לא שמעתי את המשפט הזה והתייסרתי. רציתי שתסתכלו על ההצלחות שלי על שאר הילדים שזכו ללכת בדרך השם וגם על הטוב שבלאה אבל הסתכלתם בעין ביקורתית וזה דקר אותי.

שמעתי וכאבתי שוב ושוב עד שהחלטתי לפנות לאבא- אבא שלי, אבא של הילדים שלי והוא הקשיב לתפילתי- רבונו של עולם שלח אליי את מסנן הקולות. 'המסנן' לימד אותי להתעלם מהקולות המחלישים ולהקשיב קשב רב לקולות המחזקים. פתאום שמעתי את בני בן השמונה מודה בהתרגשות על האוכל הטעים שהכנתי ואת בתי בת העשרה שמספרת לחברה טובה בהתרגשות על ההפתעה שהכנתי לה, פתאום שמעתי את הילדים מקשיבים בהערכה לי ולבעלי, פתאום שמעתי את הקולות הטובים בבית ובחוץ ואז הקולות הגיעו גם מבפנים: קולות של מילות הערכה עצמית של הבנה עצמית.

ואז- כשהכל היה מסונן ובהיר הגיע גם האמונה הפשוטה: הקול והכל מאבא וזה כבר לא היה משנה מה הקול מסביבי כי הכל מלמעלה.

•

רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.