"לכל ילד מגיעה הזדמנות", אומרת רבקה, אם לשלושה מבני ברק. "אבל עד כמה שאני רוצה להגיד 'כן' לשילוב, כואב לי הלב על הבנות ה'רגילות' בכיתה של בתי שנדחקות הצידה כי תשומת הלב של המורה נשלטת על ידי ילדה אחת עם צרכים מיוחדים".
נושא שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות הפך בשנים האחרונות למוקד דיונים, במיוחד כשהכיתות עמוסות והמשאבים מוגבלים. תומכי השילוב מציינים את היתרונות של הגיוון ואת שיעורי החיים שהוא מלמד. עם זאת, הספקנים מצביעים על הפגיעה הפוטנציאלית הן למורים והן לתלמידים.
נקודת המבט של המורה
"עבור כל מורה, הכלה היא חלום... וסיוט", משתפת מרים, מחנכת כיתה ג' עם ניסיון של שני עשורים. "ראיתי את הרגעים היפים שבהם חברות לכיתה מתאספות סביב ילדה עם צרכים מיוחדים, וראיתי את דמעות התסכול כאשר אותה ילדה משבשת שוב ושוב את הפעילות החברתית".
מרים מסבירה שלעתים קרובות מורים נותרים ללא הכשרה או תמיכה מספקת לניהול האתגרים הייחודיים שההכללה מציבה. "אני רוצה להיות המורה שיכולה לתת את כל כולה לכל תלמידה, אבל אני רק בן אדם, כשאני עסוקה כל הזמן באתגרים התנהגותיים של ילדה אחת, האחרות מפסידות. ואז אני מרגישה שזה הפסד לכולם, אני מורה של כולם, ואם אחרות נופלות בין הכסאות בדרך להגשים את 'חזון השילוב', אני לא בטוחה שזה שווה את זה".
דילמת האימהות
שרה, שבנה יוסי סובל מאוטיזם קל, מציירת תמונה אחרת: "נלחמתי בשיניים כדי להכניס את הבן שלי לכיתה רגילה כי אני מאמינה בפוטנציאל שלו. אבל לפעמים אני מרגישה נשפטת, כאילו אני מבקשת טובה במקום זכותו הבסיסית לחינוך בקרב ילדים בני גילו".
אמא אחרת, לאה, הציגה דעה מנוגדת: "הבת שלי חזרה הביתה בוכה בשבוע שעבר כי הטיול שלה בכיתה בוטל. היא שמעה את המורה שלה אומרת שזה 'מסובך מדי' לנהל את הילדה עם הצרכים המיוחדים מחוץ לכיתה. האם זה הוגן ש-29 בנות מפספסות טיול בגלל ילדה אחת?"
לאה שיתפה בעוד מקרים שהצרכים של אחת פגעו בשאר הילדות, אמנם 'רגילות', אבל עם צרכים ונשמה משלהם.
אפקט ההכלה לטוב ולמוטב
מורים והורים כאחד מסכימים על דבר אחד: השפעות ההכלה משתרעות מעבר לכיתה.
"אני רואה את התלמידות שלי לומדות סבלנות ואדיבות", מציינת מרים. "אבל אני גם רואה את הבנות שבעבר היו מגיעות להישגים גבוהים יותר ועכשיו רוכשות פחות ידע כי קצב הלמידה הואט".
ציפורה, מורה לחינוך מיוחד, מדגישה את היתרונות החברתיים של שילוב והכלה: "כשילדים עם צרכים מיוחדים גדלים בין בני גילם, הם רוכשים התנהגויות נורמטיביות וגם החברים לומדים לגלות חמלה, להתחשב, להיות אמפתיים. האם זה לא מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו?"
עם זאת, המבקרים טוענים שהאידיאולוגיה לשילוב והכלה חייבת להתמתן עם המציאות בכיתות הלימוד. "חמלה לא עוזרת כשהבת שלי לא לומדת מתמטיקה כמו שצריך ולא רוצה לבוא לכיתה כי יש שם ילדה שמרביצה", מתלוצצת אסתר, אם מודאגת נוספת.
לאן נלך מכאן?
סביר להניח שלוויכוח על שילוב והכלה אין פתרון אחיד. אחרי הכל כיתה אינה רק מקום ללימוד חומר אקדמאי, כיתה היא גם סביבה חברתית שבה מתקיימים יחסי גומלין מגוונים, חוויות אנושיות, ואינטראקציות מורכבות. בכיתה אפשר למצוא ילדים שונים, עם רקעים תרבותיים מגוונים ויכולות שונות – בדיוק כמו בעולם.
מומחים מציעים כי שילוב והכלה מוצלחים תלויים בכיתות עם מספר קטן יותר של תלמידים, הכשרת מורים ונוכחות של צוות תומך ומלווה. עם זאת, כפי שמודה ציפורה, "זה חלום שדורש מימון ומחויבות, ולא כל בית ספר או קהילה מוכנים לזה".
לעת עתה, הוויכוח נמשך, כאשר כל בעל עניין מנווט בקו דק בין אידיאליזם למציאות.
אולי רבקה מסכמת את זה בצורה הטובה ביותר: "זה לא עניין של בחירה בצד זה או אחר. מדובר במציאות שבה צריך למצוא את הדרך להביא לכל ילד - בעל צרכים מיוחדים או לא - את החינוך המגיע לו. אבל לשם כך צריך כנות, פשרה ומשאבים רבים".
מה אתם חושבים? האם בתי ספר צריכים לתת עדיפות לשילוב, או שמא נדרשת גישה מאוזנת יותר?
