הכול התחיל כשבתי בת ה-14 נכנסה למטבח עם מבט מרוגש כאילו זכתה בלוטו הרגשי של המתבגרות. "את לא תאמיני, אמא! המורה להבעה היא גאונה מוחלטת!" היא קראה בהתרגשות, ומיד החלה להפליג בסיפורים מרגשים על הדרך שבה המורה הצליחה לקחת תרגיל כתיבה בנאלי ולהפוך אותו לסיפור הרפתקאות מרתק. היא תיארה איך המורה נתנה דוגמאות כל כך חיות, שהכיתה כולה הרגישה כאילו היא נמצאת ממש בתוך העלילה. ואז, בלי לעצור לנשום, היא עברה להסביר איך המורה פירקה שיר שהיא כתבה בעצמה, עם הערות שגרמו לה להרגיש כמו סופרת בהתהוות.
זה לא נגמר כאן. בימים הבאים גיליתי שהילדה שלי הפכה לבלשית מקצועית: היא מנתחת כל מילה שהמורה אומרת, כותבת במחברת הערות שהן לא פחות ממאמרים פילוסופיים, ומבלה שעות בחדרה במחשבות על איך היא יכולה להרשים אותה. היא קראה מחדש את כל שיעורי הבית פעמיים, ואז שלחה אותם אליי לבדיקה כאילו אני עורכת דין שמאשרת חוזה עסקי. "אמא, את חושבת שהיא תשים לב שאני השקעתי יותר מהרגיל?" היא שאלה, ואני, עם קפה ביד, חשבתי בלב: מה קרה לילדה שהייתה משאירה טיוטות עם כתמים של שוקולד על השולחן?
החלק המשעשע (או אולי המטריד) הוא הדיונים האינסופיים. היא יושבת לידי בערב ומשתפת: "המורה אמרה שאני שואלת שאלות טובות! את חושבת שזה אומר שהיא באמת מעריכה אותי? אולי היא פשוט ניסתה להיות מנומסת?" ואני, כמו פסיכולוגית, מוצאת את עצמי מנתחת יחד איתה ניואנסים של שפת גוף והבעות פנים, כאילו מדובר במרצה לכנסים בינלאומיים.
מצד אחד, נחמד לראות אותה כל כך משקיעה ומלאת מוטיבציה, אבל מצד שני, אני לא יכולה שלא לתהות: האם זה בריא שהיא מעבירה כל כך הרבה אנרגיה רגשית על מורה אחת? והאם אני אמורה להתערב לפני שזה יגיע למצב שבו היא תתחיל להביא למורה מתנות קטנות?
•
מה עומד מאחורי התסבוך?
לתסבוך של מתבגרות סביב דמויות סמכות, כמו מורה, יש שורשים טבעיים בגיל ההתבגרות. זהו גיל שבו בני נוער מחפשים השראה ומודלים לחיקוי מחוץ למשפחה. הם מנסים להבין מי הם ומה הם רוצים להיות, ודמויות כריזמטיות עם ידע ויכולות, מצליחות להפוך למגנט רגשי.
זה לא רק הערצה למורה הספציפי. הרבה פעמים, התסבוך הזה הוא ביטוי של ההערצה לערכים שהיא מייצגת – חכמה, מקצועיות, או אפילו רק תחושת הביטחון שהיא מעניקה בכיתה. אבל לעיתים, אידיאליזציה מוגזמת יכולה לגרום לאכזבה כואבת כשהמציאות לא תואמת את הציפיות הגבוהות.
הדינמיקות החברתיות סביב התסבוך
כשהתסבוך יוצא החוצה, הוא יכול להפוך לדינמיקה חברתית מורכבת. החברות בכיתה עשויות להגיב בציניות או בקנאה ואחרות יגררו אותה לדיונים על גבולות והפרדת רגשות. לפעמים, ילדה מתבגרת עשויה למצוא את עצמה מבודדת בגלל רגשותיה, במיוחד אם החברות שלה לא מבינות את התחושות שהיא חווה.
מצד שני, התסבוך הזה יכול להיות מנוע חיובי: הוא מעודד אותה להשקיע, ללמוד, ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה. אבל כשזה משתלט על חייה ומתחיל להרחיק אותה מאיזון – כמו הימנעות מפעילויות אחרות או תחושת לחץ מתמיד להרשים – זה יכול להפוך לבעיה.
ההשפעה על עיצוב הזהות
בגיל ההתבגרות, כל מפגש רגשי הוא כמו מראה שמשקפת את הדימוי העצמי של הילדה. הקשר הזה עם המורה עשוי לעזור לה להבין מי היא ומה היא רוצה להיות, אבל הוא גם עלול לגרום לה להגדיר את ערכה העצמי דרך עיניו של מישהו אחר. האם היא מספיק טובה רק כי המורה שיבחה אותה? האם היא נכשלת אם היא לא שמה לב אליה באותה מידה?
התשובות לשאלות הללו משפיעות על האופן שבו היא רואה את עצמה ועל דפוסי ההתנהגות שהיא תפתח בעתיד, במערכות יחסים ובשאיפות המקצועיות שלה.
איך מתמודדים עם זה?
שיחה פתוחה: דברו עם הילדה על הרגשות שלה. נסו להבין מה בדיוק היא מרגישה ומה מושך אותה בדמות המורה. הימנעו משיפוטיות; תנו לה להרגיש שמקשיבים לה.
איזון וצמצום אידיאליזציה: עזרו לה לראות את המורה כדמות מקצועית מוערכת, אבל גם כבן אדם עם חולשות וטעויות. זה יעזור לה לשמור על פרופורציה.
עודדו מגוון תחומי עניין: כוונו אותה לעסוק בעוד תחומים, כמו אמנות, או חברויות חדשות, כדי למנוע מצב שבו הקשר הזה הופך למרכז עולמה.
חיזוק העצמי: עזרו לה לבנות תחושת ערך עצמי שלא תלויה באישורים מבחוץ. שבחו אותה על הישגיה ועל התכונות שמייחדות אותה.
היעזרו באנשי מקצוע: אם אתם מרגישים שהתסבוך מתחיל לגרום לה לקשיים רגשיים, אפשר לשקול שיחה עם יועצת בית הספר או פסיכולוגית המתמחה בגיל הנוער.
