מכתב אישי מאמא למורה
אני כותבת אלייך אחרי השיחה שלנו היום, ומודה שלאחריה נשארתי עם תחושות כבדות וכואבות. במהלך השיחה, הבנתי שאת רואה את בתי, אסתי, באופן שנראה לי מרוחק מאוד ממי שהיא באמת.
אמרת לי שהיא מתקשה להתרכז ושייתכן שזה קשור לאווירה בבית. המילים האלה ליוו אותי כל היום. זו לא רק התחושה שאת מבקרת אותי כאמא, אלא שהמסקנה שאת מסיקה נראית לי פשטנית ומעליבה. אסתי היא ילדה עדינה ורגישה, ואני, כאמא שלה, יודעת שהיא חווה קשיים – אבל האם כל זה באמת קשור רק למה שקורה בבית?
כשהעלית את האפשרות שהיא "זקוקה אולי לסיוע רגשי", הרגשתי שאת משייכת את האחריות אליי, כאילו לא עשיתי מספיק עבורה. את לא יודעת כמה לילות אני ערה בחשיבה על איך לעזור לה, כמה שיחות היו לנו בבית כדי לעזור לה להתמודד, ואיך אני עושה את כל מה שביכולתי, גם אם זה אומר לוותר על עצמי. ומה עם האחריות שלך כמורה? האם ניסית באמת לראות אותה מעבר לקשיים?
אני מבינה שיש לך כיתה שלמה לנהל ושלא תמיד פשוט להתמודד עם ילדים שמתקשים, אבל ההרגשה שלי היא שבמקום להציע פתרונות, בחרת להאיר את הקשיים שלה באופן שגרם לי להרגיש שאת מוותרת עליה. כשאמרת ש"היא לא מתאימה לקצב של הכיתה", היה קשה לי לשמוע את זה. אולי היא לא מתאימה לקצב שאת מכתיבה? אולי היה מקום לנסות דרכים אחרות לפני שמסיקים מסקנות כל כך כואבות?
כאם, אני מצפה לשיתוף פעולה אמיתי בינינו, כזה שלא יגרום לי להרגיש שאני עומדת מולך אלא לצידך. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אני מבקשת שתראי את בתי לא רק דרך עינייך כמורה, אלא גם דרך העיניים שלי כאמא שמכירה אותה לעומק ורואה את כל מה שהיא יכולה להיות.
בכאב ובתקווה
אמא של אסתי
•
מכתב אישי מאמא למורה
שלום לאמא של אסתי היקרה!
אני כותבת את המכתב הזה אחרי השיחה שלנו היום, ומרגישה צורך לשתף בתחושות שעלו בי בעקבותיה. אני עושה כל שביכולתי כדי להעניק לאסתי סביבה תומכת בכיתה, אבל השיחה שלנו השאירה אותי בתחושת בדידות עמוקה, כאילו המאמץ הזה אינו מובן ואינו מוערך.
דיברנו על הקשיים של אסתי ועל הצורך להבין מה יכול לעזור לה להשתלב טוב יותר. במהלך השיחה, שמעתי ממך בעיקר הכחשה והתנגדות. כשאמרת ש"אני לא רואה את הדברים נכון" וש"אצלכם בבית זה לא נראה ככה", הרגשתי כאילו כל הניסיון שלי להאיר את הדברים עבור טובת אסתי מתפרש כביקורת או האשמה, ולא מתוך מקום של אכפתיות.
אני מלווה את אסתי יום-יום, רואה את האתגרים שלה מקרוב, ומנסה לשלב בין הצרכים האישיים שלה לבין טובת כלל התלמידות. זו משימה לא פשוטה. אבל התחושה שקיבלתי מהשיחה היא שאתם רואים בי מישהי שמבקשת להקשות עליכם או להעביר ביקורת על ההורות שלכם – וזה רחוק מהאמת.
כשאני מציעה פתרונות, כמו פנייה לאיש מקצוע או עבודה משותפת יותר אינטנסיבית, אני לא עושה זאת כדי להצביע על חוסר בתפקוד שלכם כהורים. אני אומרת זאת מתוך רצון אמיתי לעזור לאסתי לפרוח ולמצוא את מקומה. כשהרגשתי שאתם שוללים כל הצעה שאני מעלה, נשארתי עם תחושה של חומה שמפרידה בינינו במקום גשר שיכול היה להבנות.
אני יודעת שאתם אוהבים את אסתי יותר מכל, אבל אני מבקשת שתבינו שגם אני, ממקומי כמורה, רוצה בטובתה. לפעמים נדמה לי שאתם רואים בי עוד מכשול בדרך שלה, במקום לראות בי שותפה. אני רוצה להזכיר שאסתי היא רק אחת מתוך כיתה שלמה, ושגם כשאני משקיעה בה זמן ותשומת לב, אני חייבת להתחשב בצרכים של יתר התלמידות.
אני כותבת את המכתב הזה מתוך תחושת כאב ואכפתיות. אני רוצה שנמצא את הדרך לעבוד יחד, מתוך הערכה הדדית והבנה שהמטרה המשותפת שלנו היא הצלחתה של אסתי.
בברכה
המורה
•
הפער בין הבית לכיתה: איך לגשר על הקונפליקט בין הורים למורים
המכתבים שנכתבו – הראשון מנקודת מבט של הורה, והשני מנקודת מבט של מורה – חושפים פער עמוק שמתקיים לעיתים קרובות במערכת היחסים בין ההורים למורים, במיוחד כאשר מדובר בילדים שמתמודדים עם קשיים. הפער הזה אינו רק פער בתפיסה, אלא גם מקור לקונפליקטים שמביאים איתם תחושות של תסכול, כאב ואפילו חוסר אונים.
ההורה רואה את הילד שלו בבית – בסביבה טבעית, מוכרת ובטוחה. שם, הילד יכול להיות נינוח יותר, להראות צדדים אחרים ולהתמודד עם הקשיים בצורה שמאפשרת להורים להרגיש שהם "שולטים במצב". לעומת זאת, המורה פוגש את הילד במסגרת שונה לגמרי – כיתה עם עשרות ילדים נוספים, כללים נוקשים יותר, ודינמיקות חברתיות מורכבות. התנהגויות שמקבלות מקום בבית עשויות להתפרש אחרת בכיתה, מה שיוצר לעיתים תמונה שאינה תואמת את זו שההורה מכיר.
מצד ההורים, קיים חשש שהמורה אינו מבין את הילד לעומקו, ולעיתים הם חווים ביקורת על ההורות שלהם. תחושת האצבע המאשימה יכולה להכאיב וליצור נתק רגשי, במיוחד כשמתווסף לכך קושי להכיר בבעיות שהילד חווה. מצד המורים, ישנה תחושת מאמץ רב שלא תמיד מוערך – הרצון לתת מענה אישי לילד בתוך מערכת שמאתגרת גם אותם. מורים חשים לעיתים שההורים אינם משתפים פעולה, מתנגדים לעזרה מקצועית או שאינם מבינים את המורכבות שבניהול כיתה שלמה.
השיח בין ההורים למורים יכול להיות טעון. שני הצדדים נושאים על גבם תחושות כמו תסכול, חוסר אונים, ולעיתים גם פגיעות. המורה רואה את התמונה הרחבה ומתמודד עם האיזון בין טובת הילד לטובת כלל התלמידים. ההורה, לעומת זאת, מתמקד בצרכים של הילד הפרטי שלו ומתקשה לראות את המערכת במלואה.
כדי לגשר על הפערים האלה, התקשורת בין ההורה למורה צריכה להיות מכוונת קודם כל לטובת הילד. הנה כמה טיפים שיכולים לעזור:
הקשבה אמיתית וללא שיפוטיות – גם ההורים וגם המורים צריכים לגשת לשיח מתוך מקום של הקשבה, ולא מתוך מגננה או רצון להוכיח צדק. חשוב לתת מקום לתחושות ולחוויות של הצד השני, גם אם הן שונות ממה שנראה לנו.
הימנעות מהאשמות – במקום להתמקד ב"איפה הטעות", כדאי לדבר על פתרונות. הצגת הדברים באופן ענייני, שמתרכז בילד ובדרכים לעזור לו, תמנע יצירת מתחים מיותרים.
שיתוף פעולה במקום התנגחות – המטרה של כולם היא זהה: הצלחת הילד. חשוב לזכור את זה בכל רגע, ולפעול מתוך רצון לעבוד יחד ולא זה מול זה.
שימוש בשפה חיובית – מילים כמו "בואו נחשוב יחד איך לעזור לו" או "אני מעריך מאוד את מה שאת/ה עושה עבורו" יכולות לפתוח דלת לשיח פורה יותר.
הכרה במאמץ של הצד השני – הורים צריכים לזכור את האתגרים שהמורה מתמודד איתם בכיתה, ומורים צריכים להכיר בכך שהורים עושים כמיטב יכולתם בתוך המציאות שלהם.
מעורבות מקצועית במקרה הצורך – לעיתים כדאי לערב יועץ חינוכי, פסיכולוג או מומחה אחר שיכול לספק נקודת מבט אובייקטיבית ולעזור לשני הצדדים לגבש תוכנית פעולה.
תקשורת בריאה בין הורים למורים היא לא רק מפתח להצלחה של הילד בבית הספר, אלא גם מודל עבורו ליחסי אנוש חיוביים. כאשר הילד רואה שהוריו והמורה שלו פועלים יחד, הוא מרגיש בטוח יותר, מוערך יותר, ומקבל כלים להתמודדות טובה יותר עם הקשיים שלו.
חשוב לזכור שכולנו נמצאים באותה סירה. המורה אינו נגד ההורה, וההורה אינו נגד המורה. במקום זאת, עלינו לייצר שותפות אמיתית שמעמידה את טובת הילד בראש סדר העדיפויות – מתוך כבוד, הבנה ואמונה משותפת בדרך.
