זה היה לפני כשנה. פגשתי יהודי יקר, אדם חם ורגיש, עם כאב עמוק בעיניו. הוא התיישב מולי, הביט בי רגע ארוך ואז התחיל לדבר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"גדלתי בבית שבו הביקורת הייתה דרך חיים. לא משנה מה עשיתי – תמיד זה היה לא מספיק טוב. תמיד הייתה להם הערה, תמיד משהו היה לא בסדר. גם כשנפגשנו עם המשפחה המורחבת, זה אף פעם לא היה מפגש נעים. במקום חום, אהבה וחיבור – כל מה שהיה שם זה ביקורת בלתי פוסקת. 'למה אתה זז כל כך הרבה? ''למה אתה לא שר? ''למה צעקת? 'למה ולמה ולמה...
אבל זה לא היה רק עליי. הדיבור בבית היה תמיד על כמה רע יש בעולם. כמה אנשים הם לא בסדר. כל היום רק "נגד". נגד החסידות ההיא. נגד המפלגה הזו. נגד העולם. הכל היה שלילי, שחור, מלא כעסים. זה היה המציאות שלי כילד – עולם של ביקורת ושל חוסר אמון באנשים."
הנישואין – תחילה תקווה, ואז נפילה
הוא המשיך, קולה של נשמתו דיבר מתוך הפצעים.
"יום אחד התחתנתי. לא עם האישה שחלמתי עליה, אבל גם לא עם אישה רעה. היא הייתה רגילה. בהתחלה היה נחמד, אבל לאט-לאט החיים התחילו להיות קשים. אחרי הלידה של הילד הרביעי, משהו השתנה.
אשתי נעשתה רגישה יותר, כעוסה יותר. אולי זה היה דיכאון אחרי לידה? אולי משהו אחר? לא יודע. מה שאני כן יודע זה ששנים של פגיעות מההורים שלי השאירו בי צלקות – וכשאשתי התחילה להתנהג בצורה שלא הייתה לי נוחה, לא יכולתי להכיל את זה. התחלתי לפגוע בחזרה.
אבל אז קרה דבר שלא ציפיתי לו. גיליתי שגם היא יודעת לפגוע – והיא ידעה בדיוק היכן לפגוע. במקומות הכי כואבים שלי. לא יודע אם זה היה בכוונה או לא, אבל כשהיא דיברה – היא פצעה אותי בנשמה.
ואז... נפתחו שערי הגיהינום. הפצעים הישנים שלי נפתחו, כל הכאב מהעבר עלה, והתחלנו להרוס אחד לשני את הנפש.
פעם היו בינינו רגעים טובים, אהבה, קשר אמיתי. היום אני יודע לזהות את זה. אבל אז? אז כבר לא יכולתי לראות כלום חוץ מהרע. ההורים שלי לימדו אותי להסתכל רק על החסרונות שלי, על החושך שיש בעולם, וכך בדיוק התחלתי לראות גם את אשתי.
כל מחשבה בראשי הייתה עליה, על הבעיות שלה, על כמה היא עושה לי רע, על זה שבעצם אני בכלל לא רוצה אותה. המחשבות יצרו רגשות, והרגשות הובילו להתנהגות. אני פגעתי בה, היא פגעה בי – וזה הפך למעגל אכזרי שלא נגמר."
הגעתי לשפל – ואז ביקשתי עזרה
"והנה אני פה אצלך", הוא אמר לי בעיניים כבויות. "אני יודע מה הבעיה, אבל אני תקוע בה עד הצוואר. איך עוצרים את זה? מרוב הפגיעות, מרוב המריבות, אני כבר שוקל להתגרש..."
הבטתי בו, וראיתי מול עיניי העברה בין-דורית חיה. ההורים שלו לימדו אותו שכל העולם שחור, והנה הוא ממשיך את אותו דפוס. לא כי הוא אשם, אלא כי זה מה שהוא מכיר.
אמרתי לו: "תראה, כרגע, לחשוב על גירושין זה לא נכון. כי כרגע כל מה שאתה רואה זה רק רע, רק כאוס. אבל האם זה באמת כל הסיפור? האם אתה מסוגל לראות גם משהו אחר?"
הוא שתק. ראיתי שהוא נאבק.
"אני רוצה שתעשה תרגיל פשוט", המשכתי. "קח דף וכתוב עשרה דברים חיוביים על אשתך. קטנים ככל שיהיו. אל תחפש מושלם. תחפש אמיתי.
היא מכינה לך אוכל? תכתוב את זה.היא מטפלת בילדים? תכתוב.עזוב את ה'אבל'. תשאיר את הביקורת רגע בצד ותתמקד במה שכן."
זה היה קשה לו. מאוד. כל השנים חינכו אותו לראות רק את החסרונות. אבל אחרי מאבק פנימי הוא הצליח.
ואז ביקשתי ממנו:"עכשיו, ליד כל דבר שכתבת, תכתוב איך זה גורם לך להרגיש. לא מה חסר, אלא מה זה כן נותן לך."
לאט לאט, הוא התחיל לכתוב.
"עכשיו", אמרתי, "תעצום עיניים. תנשום עמוק. תקרא לעצמך את הרשימה הזו. תרגיש אותה בגוף שלך. איך זה גורם לך להרגיש?"
פתאום, ראיתי אותו נשבר. הדמעות התחילו לזלוג, בלי שליטה. זה לא היה רק הבכי על ההקלה שהוא הרגיש כלפי אשתו. זה היה הבכי על כל השנים שהוא חי בתוך החושך. הוא ראה מול עיניו את המראה של חייו.
משהו השתנה בו.
לא, זה לא קרה ברגע. הם המשיכו לריב. זה היה תהליך. אבל פתאום, משהו במלחמה שלהם התחיל להירגע.
כשהוא הפסיק לראות רק שחור, כשהוא התחיל להאיר טיפה – הכל השתנה. הוא פחות העיר לה, פחות ביקר, ובלי שהתכוון – גם היא התחילה להשתנות.
המעגל האכזרי נשבר. והיום, שנה אחרי, הוא אומר לי בפשטות: "אשתי הפכה לאשת חלומותיי".
ה' יתברך נתן לנו את הבחירה. לבחור אם לראות את הרע או את הטוב. העולם מלא אור, אבל מי שמתעקש להסתכל רק על החושך – לעולם לא יראה את השמש. ה' שולח לנו ניסיונות, אבל גם מעניק לנו את הכלים להתמודד איתם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לפני שאתם מחליטים לשבור, לפרק, לנתק – עצרו רגע. תסתכלו אחרת. ה' שם לכם מול העיניים הרבה יותר טוב ממה שאתם חושבים. רק תנסו לראות אותו.
לתגובות: machon.rot@gmail.com