היה זה לפני מספר שבועות, הלכתי לבקר יהודי מבוגר בבית אבות. יהודי יקר, יהודי בודד. נכון, שתמיד חשוב להזכיר שאין כזה דבר יהודי בודד, כי יהודי השם תמיד איתו ולכן הוא לא לבד אף פעם. אבל מבחינת משפחה פיזית נוכחת, הוא היה כמעט לבד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הוא התגרש מאשתו כשהיה בגיל חמישים, ולא כל הילדים היו איתו כי חלק נשארו רק עם האמא - ככה זה במלחמות, תמיד יש אבדות לשני הצדדים.
הוא לא התחתן שוב, חלק מילדיו שביחסים איתו גרים בניו יורק וחלק בצפון הארץ ורק בת אחת גרה לידו.
וכאמור הוא נמצא היום בבית אבות שנמצא בעירו. הלכתי לחזק אותו, דיווחו לי שהוא שבור מאוד.
ישבנו ודיברנו, תוך כדי שיחה הוא נאנח ואומר: "אני רוצה לעבור לבית אבות אחר, או לחזור לבית שלי".
"מה קרה?" שאלתי בעדינות. "תקשיב מרדכי", הוא ענה, "אתה הרי יודע שאני גרוש ובודד שנים רבות. אני מטבעי אדם חזק נפשית, אבל זוג המבוגרים שנמצא בחדר לידי גורם לי לעצב גדול בחיי.
אני רואה אותם יום יום. זוג מבוגרים לא צעירים בכלל, שניהם הולכים עם המקל יחד כפופים, איך כל אחד עוזר לשני ללכת, מכבדים האחד את השני, דואגים אחד לשני. צוחקים יחד, שמחים יחד. ואני מתפוצץ מזה איך אני לא זכיתי לזה? למה לא זכיתי לאהבה יחד עם אשתי? למה?
בגלל שהם בחדר לידי ואני רואה אותם כל הזמן: שמחים, צוחקים, מכבדים ואוהבים זה את זה, זה שובר אותי נפשית לרסיסים".
ניסיתי כמה שרק יכולתי לחזק ולעודד את אותו יהודי מבוגר ונפרדתי ממנו לשלום. אני יוצא מחדרו והנה בדיוק אותו זוג יוצאים מחדרם. היא אחזה לו את סידורו בדרך להתפלל מנחה בבית הכנסת שבבית אבות, תמכה בו בהליכה [בעצם גם הוא בה] ושניהם מדברים וצוחקים יחד, והולכים לכיוון בית הכנסת.
האמת, שגם אני מאוד התרגשתי לראות את המחזה הזה. כן, זה מרגש לראות כזה דבר. לראות זוג שכל כך הרבה שנים חיים ביחד והם חיים באהבה בשמחה, זה כיף לראות את זה. מרגש ונותן תקווה.
לא התאפקתי ואחרי התפילה ניגשתי אליו, אמרתי לו שזה ממש דבר קדוש ומשמח לראות אותו ואת הרבנית שלו ככה חיים ביחד באהבה בגיל כזה.
שאלתי אותו: "יש לך איזה סוד לדבר המופלא הזה שקורה ביניכם?"
הוא חשב כמה רגעים, "כן, יש לי, אבל לפני זה אני צריך להחזיר את אשתי לחדר שלנו ואז נדבר". ישבנו בלובי בניחותא ושוחחנו. "האמת", הוא אמר, "איך שאתה רואה אותנו זה ממש לא מה שקרה בינינו בתחילת חיי הנישואין שלנו.
בשנים הראשונות של הנישואין היינו רבים ללא הפסקה, היינו שונים במאה שמונים מעלות האחד מהשני. באופי, ובעצם ממש בהכול.
יועצים ומטפלים, לא היו כ"כ בתקופה שלנו. יש בעיה תתמודד לבד. זה המצב ותתמודד איתו איך שהוא.
ואז יום אחד הבנתי שככה אי אפשר להמשיך. המריבות שלנו יחד היו כבר דבר בלתי נסבל, מה גם שהילדים רואים את הכול. אמרתי לעצמי: 'משהו אני חייב לעשות פה. המצב לא תקין המצב לא יכול להמשיך כך'.
ניגשתי לאשתי ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה שיחה רצינית וברוגע שאף אחד לא יפריע לנו.
לאשתי לקח קצת זמן עד שהיא התרצתה, היא כבר איבדה כל תקווה, אבל בסוף דיברנו. אמרתי לה: 'תקשיבי, אני לא הגעתי לפגישה חס ושלום בשביל לריב. אני יודע שאני ואת שונים מאוד באופי, רצונות אחרים, טבעים אחרים, אבל זה המצב.
השם שם אותנו כאן, יש לנו כבר שישה ילדים, ואנחנו לא רוצים שנינו להתגרש. אז בואי נעשה משהו ביחד כדי לשנות את זה. אני אשמח שכל אחד יגיד לשני שני דברים שהכי חשובים לו שמפריעים לו אצל השני, כל אחד יהיה צריך לתקן אותם ולעבוד על זה, ורק פעם בשבוע במפגש קבוע מדברים על איך שהיה.
האם אנחנו מצליחים לעמוד בציפיות של השני ואם לא מה צריך לשפר, בלי בושה אחד מהשני אלא פשוט להיות כנים ואמיתיים. אנחנו עושים זאת בלי פגיעות מילוליות זה בזה, שזה אומר בלי האשמות, אלא להיות נקודתיים וענייניים לגבי מה שמפריע לשני'.
אני אמרתי שני דברים שמפריעים לי ואשתי אמרה גם ויצאנו לדרך. האמת, חשבתי בליבי שחבל על המאמץ, זה לא יצליח וחבל על ההשקעה.
אבל באותה נשימה חשבתי: 'בוא ננסה, מה יש לנו להפסיד! נתפלל להשם יתברך שזה יצליח כי בלי תפילה ואמונה אין כלום'.
בהתחלה היו לנו הרבה עליות וירידות, אבל תמיד היה העוגן של המפגש השבועי במוצאי שבת, אז כל אחד היה אומר מה לא בסדר וממה הוא מאוכזב. ידענו כי אנחנו פה כדי לשפר, כדי לעבוד על המידות שלנו, כדי להיות אנשים יותר טובים, בני זוג יותר טובים.
תמיד נזהרנו שהפגישה הזו תהיה קבועה לא משנה מה יהיה, וגם נזהרנו לדבר אך ורק בצורה מכובדת ועניינית, ובשיחה קצרה של לא יותר מעשרים דקות שלא נהיה הרבה זמן בתוך ה'בוץ'.
לקח זמן לכל אחד להבין לאט לאט מה חשוב לשני ומה השני צריך, מה מפריע לשני ומה אסור להגיד או לעשות לשני.
פשוט למדנו בצורה מעמיקה מאוד דרך הפגישות השבועיות האלו של העשרים דקות להכיר באמת ובצורה יסודית האחד את השני.
וזה דבר ידוע שככל שאתה מספק וגורם לשני אושר סיפוק ועונג את כל מה שהשני צריך, אתה נותן לו את ה'אוכל' שהוא צריך לאכול, האדם הזה יעשה הכול בשבילך כי גרמת לו להיות האדם הכי מאושר בעולם, כי נתת לו בדיוק את מה שהוא צריך.
דייג שדג דגים הוא שם בחכה את האוכל שאוהבים הדגים לא את האוכל שהדייג אוהב, כי אז הדגים לא יבואו לחכה, הם לא ייתפסו.
כך בבני אדם - אם אתה רוצה שאנשים יאהבו אותך, אם אתה רוצה לשמח אנשים לעשות טוב לאנשים, תיתן להם בחכה את מה שהם צריכים לא מה שאתה צריך. ולכל אחד בעולם יש צרכים שונים.
אז מה שראית היום, הקשר ההדוק הזה ביני לבין אשתי עד שממש הפכנו לאחד. זה לא הגיע סתם כך, זה הגיע אחרי דם יזע ודמעות שלי ושל אשתי, ופגישות שבועיות שלא היינו מוותרים עליהן לעולם.
אני לא יודע אם הדור הזה שלכם יכול לעשות ככה. לשבת בכל שבוע ולא לוותר ולהיות ממוקד בפגישה על מה אני צריך לשפר את עצמי בשביל השני, איך אני נהיה בן זוג יותר טוב, יהודי יותר טוב.
הפגישה השבועית עזרה לנו שגם אם היו לנו מצבורים של כעס ואכזבה האחד על השני, היינו מדברים על זה באותה פגישה שבועית. ככה עשרות שנים עשינו את הפגישות שלנו, מה כל אחד צריך לשפר ולתקן וכל אחד היה עושה את העבודה בשביל השני.
יום אחד ישבנו, זה כבר היה כשהיינו בערך בגיל חמישים, ישבנו האחד מול השני ופשוט לא הייתה לנו שום תלונה, שום רצון לשנות, כי כל אחד כל כך הכיר את השני וסיפק את השני בדיוק במה שחשוב לו עד שפשוט הכול היה מושלם טהור וקדוש. זה היה רגע ממש מאוד גבוה, משהו רוחני מאוד, הרגשנו שנינו שהשכינה שורה בינינו הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בבכי של הודיה ושמחה.
אז זה הסוד שלי, מרדכי, אני עד היום יושב פעם בשבוע עם אשתי וכל אחד שואל את השני האם הוא פגע באחר, האם הוא מתנהג בסדר, האם יש לו משהו לשפר.
אהבה לא מגיעה סתם צריך להקיז דם בשבילה, אבל אחר כך זה האושר הכי גדול בחיים".
אני באופן אישי אומר: פגישה שבועית קבועה כל שבוע בסגנון שהזוג המבוגר הזה עשה, יכולה לחולל פלאים. יכולה לשנות את החיים שלכם, את הזוגיות שלכם. רק תזכרו שכל דבר לוקח זמן, קצת סבלנות וזה שווה את זה, פשוט שווה את זה.
שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים. אוהב אתכם. שיהיה לכם שלום, אמונה, שמחה, קדושה ורק טוב תמיד.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות