שלום, אני איתן (36) מירושלים, נשוי לתהילה, ואב לארבעה.
>> למגזין המלא - כנסו
אנחנו בעלי תשובה המתגוררים באחת השכונות המתחרדות בירושלים, ואנו חלק מקהילה תומכת של משפחות בני תורה. הקהילה פורחת ומשגשגת והיא חלק נכבד מאורח חיינו.
העבר שלי שאני תמיד מנסה לשכוח, הוא עבר לא פשוט, אבל הדרך ממנו לתשובה שלימה, הייתה מאוד מעניינת.
עם סיום השירות הצבאי, פתחתי עסק לאביזרי רכב בתל אביב, שהיה פתוח גם בשבת. הייתי חי חיי הפקרות, ודי מוכר באזורים הפחות טובים של העיר. כשהייתי רואה חרדים מול העיניים, הייתי מקנא בהם, ותמיד אומר לעצמי שיגיע היום הזה, ואני אהיה כמותם.
למה הייתי אומר כך? כי אני איש שלא לוקח סיכונים, ומבחינתי כבר אז העולם החרדי האמיתי היה עולם מאושר בעיניי, עולם שמרני כזה. תמיד זה היה נראה בעיניי שזוג חרדי הולך לו להנאתו, עם הפשטות שלו (לעומת חיי המעושרים) הרגשתי שדווקא שם יש משהו אמיתי, משהו שניתן לצפות ממנו לחיים בטוחים יותר, משהו שניתן להישען עליו. אבל הייתי צריך כנראה שיקרה משהו, בכדי להגיע לשם.
ועם כל חיי ההבל שחייתי, תמיד היה נראה לי שיש חן מיוחד באישה חרדית שאין בחילונית. אני זוכר שהייתי אומר לחרדים שהיו מדברים איתי על התקרבות לה': "אם אתה מארגן לי שידוך, אבל בחורה חרדית כמו שלכם, אני עכשיו חוזר בתשובה". ותמיד היה עונה לי אחד בקביעות: "עזוב, לא חוזרים בתשובה בשביל בחורה, זו סתם הבטחה של הבל".
ואז פגשתי את מאי.
היא הגיעה בשבת בבוקר כלקוחה, ממש כשפתחתי את העסק. היא רצתה להחליף נורה באחד הפנסים. הסברתי לה שזה עתה הרמתי את התריס והיא תצטרך להמתין, היא התיישבה והמתינה בסבלנות אבל אז היא פתחה בשיחה, שעבורי היא נצח.
נכנסתי למחסן הפנימי של החנות להביא נורה, כעבור דקה יצאתי, מאי נעלמה. אני זוכר שהשתחררה לי מהפה קללה אוטומטית של התקופה ההיא, והמשכתי ללקוח הבא.
שבוע עבר, והיא הופיעה שוב, אבל הפעם בלבוש פחות פרוץ.
ואז, מאחת הלקוחות הפכה מאי להיות אשת הסוד שלי. היינו מדברים המון על החיים שלנו עצמנו, על אמונה, אלוקות, תפילות, ומה לא. אפילו דפוס החשיבה שלי על יהדות, או על חזרה בתשובה, היה שונה בזמן השיחה איתה. זה הפך להיות באופציה. אבל רק במחשבה, כי לקום ולעשות מעשה של שינוי, חששתי, פחדתי להיכנס לזה.
לאחר שלושה חודשים זה קרה, מאי הגיעה לחנות מרוגשת במיוחד, והכריזה: "דדי, זהו, אני שמחה לבשר לך, שאני הולכת למדרשיה בירושלים. זה אומר שאנחנו לא נתראה בזמן הקרוב, אבל תמיד תוכל להיות בקשר, הא?!".
הלכה ולא הופיעה שוב.
שבועיים עברו, ומאי אפילו לא טרחה ליצור קשר. היה לי קשה, פשוט הרגשתי שאני צריך ליזום את הקשר הזה, אבל חשבתי לעצמי כאדם הגון, היות והיא רצינית בדת, ואני סתם מדבר ולא מתקדם בכלום, חבל להפריע לה בהתקדמות הזו ובבחירת הדרך החדשה. החלטתי שאני פשוט עוזב אותה לנפשה, וזהו.
• • •
ערב אחד יצאנו כמה חברים לערב הוללות מוגזם. בדרכי חזרה הבייתה קרה דבר נורא.
הרכב שנסע במהירות מרבית, סטה מן הנתיב והתנגש חזיתית במשאית חונה. ואני? אני לכוד בתוך הרכב, שנכנס פנימה בין שני גלגלי המשאית האימתניים. אני זוכר שהייתי ערני, מנסה לפתוח דלתות אך ללא הצלחה.
עשן החל לעלות ממכסה המנוע, ואני בתוך הרכב מתפלל ומתחנן לאלוקים לעוד הזדמנות. "אני נותן לך את המילה שלי אלוקים, אני רוצה לצאת מכאן, לא רוצה להישרף, תוציא אותי מכאן", בעוד מכסה המנוע ממשיך לבעור בהתקדמות, ואני מרגיש את החום שגובר, שמעתי ניפוץ זגוגית. זה היה אחד מעוברי האורח שקלט את הסיטואציה, וניפץ את זגוגית הדלת האחורית. הוא נכנס פנימה לרכב במסירות ומשך אותי בכוחותיו האדירים. "תרפה גבר, תרפה. תן לי להוציא אותך", הוא התחנן.
יצאתי משם רועד מפחד, מסתכל לשמים וצורח בבכי שהדהים את כל הכוחות שהיו שם:
"אלוקים, תודה... וואלה, שיחקת אותה".
ישבתי על המדרכה, סביבי שוטרים המומים המביטים ברכב ומביטים בי, ולא מצליחים להבין איך מרכב מעוך כזה יצא מישהו חי שמצליח לעמוד ועוד ללכת. לא הפסקתי לבכות, והמילים שיצאו לי מהפה, היו מילים של אמונה, של אהבה לבורא עולם אבל על מלא.
• • •
משם הדרך הייתה קצרה לתשובה, אחרי הפחד מהתאונה שהפתיע אותי, כשהבנתי שקיבלתי חיים במתנה, זה היה מוכרח מבחינה אנושית לבדוק את עצמי. הלכתי לשיעורי תורה בקביעות בשכונה בה התגוררתי, והתחלתי להתקרב באיטיות, אך בבטחה. חצי שנה אחרי הייתי די מוכן, ונכנסתי לישיבה בירושלים.
הקושי בישיבה היה גדול מאוד, לא היה קל להגיע מהחיים אותם חייתי לחיים חדשים של ישיבה. הייתי אז בן 26 אבל עם רצון גדול לשינוי מהותי בחיי.
כל ההתחלות קשות, אבל שוות. לאחר שנתיים בהם למדתי והייתי חלק מעולם התורה ומיושב דיו להתחיל את החיים שלי, ראש הקבוצה שלי בישיבה הציע לי שידוך. "בחורה טובה, שחזרה בתשובה לפני 3 שנים. עם הפרטים שלה ועם ההיכרות שלי איתך, זה נראה לי מתאים", הוא אמר. "קוראים לה תהילה".
אני זוכר את הלחץ שלי לפני הפגישה הזו, זה היה באחד המלונות בבירה, חיכיתי וביקשתי מה', שייתן לי אפשרות להקים בית של תורה, שתהיה מציאת חן.
אבל אז קיבלתי את שוק חיי.
מיד כשהיא נכנסה ללובי המלון זיהיתי אותה, זו הייתה מאי.
מאי התקדמה לעברי, מנסה לעכל את הסיטואציה, מביטה בי ומבינה שקרה כאן משהו לא רגיל. היא הייתה המומה ובהלם מוחלט, לקח כמה שניות אצל שנינו, לעכל את המפגש המושגח הזה. אבל אצלי הלחץ ירד, והתחלנו לדבר בשפה משותפת, על מושגים של עומק החיים, ועל המקריות לכאורה שהובילה את שנינו לאותו המקום. היא סיפרה לי שהיא החליפה את שמה ממאי, לתהילה בהוראת אחד הרבנים, כי השם מאי הוא שם בעייתי, כי מקורו מגיע מאומות העולם.
בסיום הפגישה ההתרגשות שלי הוצפה, איך זה שאותה הבחורה שהגיעה אליי בשבת בבוקר להחליף נורה לרכב, היא זו שהגיעה אליי כבחורה כשרה לפגישת שידוך כדת משה. אני זוכר בדיוק איך היא הייתה לבושה אז בר-מינן, ואיך עכשיו זכיתי לקבל אותה. כמה הקב"ה לא שוכח אף אחד, כמה הוא כל כך יודע לשמור לכל אחד את האחת שלו, במצב המתאים לו. זה היה נראה שדרכנו לא יפגשו שוב, אבל כשהקב"ה רוצה, הכל יכול לקרות.
כשסגרנו בינינו שזה זה, ואנו סוגרים אירוסין, תהילה אמרה משהו מרגש שעד עכשיו אני לא אשכח:
"אני מודה לה' שזכיתי להכיר אותך שוב, כבן תורה. אבל אני חייבת לך תודה... אתה זוכר את אותו הבוקר של יום שבת שהייתי אצלך בחנות בכדי להחליף נורה לפנס הרכב שלי, ודיברנו? אמרת דברים מאוד מאוד קונקרטיים עבורי. אמרת ש'אם זה מה שצריך לעשות עכשיו, אז עושים, ואין בזה יותר מדי'. המילים האלו עשו לי את זה.
"כשנכנסת למחסן להביא נורה, הרגשתי שאני מחטיאה אותך. נכנסתי לרכב, ובתמימותי נסעתי חזרה הביתה עם הרכב, העיקר שאתה לא תרכיב לי את הנורה בשבת ותדליק אור, כאילו אני לא מדליקה אור בנסיעה שלי... אבל הגעתי הביתה, ובדיוק אז, נכנסה בי רוח חדשה. בזכות המילים הללו שיניתי את הדרך וחזרתי לה' באהבה.
"עכשיו חכה רגע זה עוד לא נגמר: בכל תפילה שלי התפללתי עליך שתחזור בתשובה, ותזכה להינשא עם בחורה כשרה כמו שתמיד רצית. מעולם לא חשבתי להיות ה'בחורה הכשרה' הזו".
נישאנו לאחר חודשיים, כיום אנו חיים באושר גדול, מספרים תמיד בכל הזדמנות את הסיפור הזה, את ההשגחה העליונה, ואת התשובה המשותפת שלנו שנפגשה שוב ברצון ה' יתברך.
• • •
אנחנו בוחרים איך לחזור להקב"ה, אם בדרך הקשה כמו שאני בחרתי, או בדרך הקלה יותר של (מאי) תהילה. רק אם נשמור על מערכת יחסים תקינה וידידותית עם ריבונו של עולם, מערכת של אהבה לה', שלמרות כל מה שעשינו הוא מוחל וסולח ורוצה בתשובה שלנו, ואין ארך אפים ממנו, רק אם נחזור באמת (וכל אחד יודע על עצמו כמה זה נכון ואמיתי שהוא ארך אפים עימו) בדיוק אז הדרך לתשובה תהא בטוחה יותר.
אמר לי חבר מהישיבה שהכותרת של הסיפור שלי צריכה להיות: "חפש את אלוקים, לפני שהוא יחפש אותך". אבל הכותרת שלי היא: "תירוצים יחכו לך בכל צעד בחיים – הזדמנויות, לא!".
אז על כל אחד ואחת מאיתנו יש חובה, לנצל את ההזמנות שה' נותן לשוב אליו, ויפה שעה אחת קודם.
ולכם 'כיכריסטים' של שבת, 'שבת שלום' ושנה טובה, מבורכת ומתוקה, לא פחות מכם.
הצגת כל התגובות