רבים מהאנשים המחליטים להתגרש ובכך בעצם לפרק את התא המשפחתי שבאמתחתם מונעים מהמחשבה שלאחר שיעשו את הצעד הדרסטי, ייפסק הקושי הבלתי אפשרית להכלה ויוכלו הם להתחיל חיים חדשים, שקטים ורגועים יותר. טעות נפוצה זו מביאה רבים מבתי ישראל לידי חורבן שכן אשליית השקט שאחרי הפרידה עומדת לנגד עיניהם ומהדהדת בעוצמתה... עד לרגע שאחרי קבלת הגט.
לעיתים המשברים הנחווים בתוך חיי הנישואין גדולים הם ומרים ממוות עד כדי כך שרבות שומעת אנוכי מאנשים מיואשים את המשפט "טוב מותי מחיי". אין ספק כי במצבים בהם הזוגיות נקלעת למשבר מתמשך ממנו מתקשים בני הבית להיחלץ, תחושת הקושי גוברת על כל חלקה ירוקה ופורחת, והתקווה עימה קם הבית, מתמוססת ומתכסה בצבע מדברי מדכא. במצב זה רבים הם האנשים שמחליטים להיפרד על מנת להפסיק להילחם, להפסיק לכאוב ולהכאיב כי עד כמה עוד אפשר להמשיך ולהילחם?
אומנם דבר אחד הם אינם לוקחים בחשבון והוא, שהפרידה לא רק שלא תפסיק את התמודדותם המעיקה כי אם תיצור התמודדויות חדשות ולעיתים אף מורכבות הרבה יותר תוך ניסיונות להשתקם מהחורבן, לבנות פרק ב', שאגב הניסיון מראה שמי שלא תיקן טעויותיו והתנהלותו כבר בפרק א' של חייו יחזור על אותן השגיאות ואף גרוע מכך גם בחיים שאחרי הגירושין, גידול הילדים לבד, נטל תשלומי המזונות לילדים הנקרעים בין שני בתים כאשר לעיתים נוספות לכך גם מלחמות חורמה ועוד אינסוף התמודדויות שהיריעה קצרה מלהכיל.
בוודאות יש כעת מי שמרים גבה וכועס על דבריי הנוקבים והכואבים תוך מחשבה "אז מה עדיף להמשיך לסבול?" או "אבל מה עדיף, שהילדים ישמעו כל היום צעקות ויחיו בתוך מתח מתמשך?" אז תשובתי היא לא ולא!
היד קלה על ההדק
שימו לב שבדורנו משום מה האצבע קלה מדי על ההדק וכמות הבתים המתפרקים הינה אסטרונומית לעומת דור אחד או שניים אחורה (כיום הסטטיסטיקה מראה שבארצנו מתגרשים שניים מתוך שלושה זוגות), מה שמראה שמשהו בדרכנו השתבש.
השיבוש הגדול ביותר בעיניי הוא שאבדה תמימותנו ופשטותנו, הכל מסובך ומסתבך ואנו נשאבים אל תוך סערות שאנו במו ידינו יוצרים, בעקבות האגו המנופח והענווה שאבדה לה ללא שוב. כיום החברה והרחוב סביבנו משדרים לנו את המסר כי "מגיע לנו" וכי "עלינו לעמוד על שלנו" ובעיקר לא לצאת "פראיירים", מה שמביא אותנו לתחרותיות תמידית וניסיון 'לקחת' כמה שיותר ולתת כמה שפחות. והרי בשורה בפי - חיי הנישואין והמשפחה מונעים על ידי חשבון אחר לגמרי: ככל שאתן יותר, אוהב יותר את האדם לו נתתי. ככל שאצפה פחות שיבינו אותי – יפתיעו אותי לטובה אפילו בדברים הקטנים. ככל שאחשוב ואבין שבאמת לא מגיע לי כלום ואף אחד לא חייב לי כלום – רצון האחר להעניק לי יגבר.
אם אנו מגיעים אל הזוגיות היישר מפסגת הציפיות, הרצונות והצרכים הרי שיש לנו אך ורק לאן לרדת, קרי, ככל שרף הציפיות עימו אנו מגיעים אל האדם איתו אנו חיים גבוה יותר כך גודל מפלתנו והתרסקותנו, ולעומת זאת, אם לכתחילה מגיעים אנו אל הזוגיות ממורד ההר, יש רק לאן לעלות ולטפס, קרי, אם נסכים להשפיל קומתנו ולבוא כדף חלק ונקי, נטול ציפיות ודרישות, נוכל לעלות מעלה מעלה, יד ביד.
במקום להתייאש פשוט בקשו עצה
וכמשל, אך ברורה היא העובדה שהאדם הממוצע לא ילך להתאבד אך ורק מכיוון שצצה בחייו התמודדות קשה ומורכבת, ממש כפי שחולה אנוש לא מוכן בקלות לוותר על חייו כי אם רץ ומתרוצץ הנה והנה בכדי לחפש תרופה למכתו כך גם צריך להיות ברור כשמש שכאשר מתגלעים קשיים בתוך הבית היהודי, גם אם הם המרים ביותר, ישנם פתרונות ועצות להינצל ולהתגבר אך בכדי למוצאם צריך לרוץ בדבקות בדיוק כאותו חולה המחפש ומבקש תרופה למחלתו האנושה ולא לקפוץ חלילה אל מותך, שכן רבים מהאנשים עימם שוחחתי סיפרו שחוויית הגירושין וההתמודדות ביום שאחרי, מרה היא ממוות.
ובשורה התחתונה – במקום להתייאש מחייכם המשותפים, בקשו עצה מיודעי דבר, ובעיקר עשו עבודה מאומצת על הנמכת ציפיותיכם וגאוותכם שכן החולי הגדול ביותר הינו גאוותנו המסמאת את עינינו ומאיימת על חיינו. אם רק נבין שבאמת לא מגיע לנו כלום, וכפי שנדמה לנו שנוכל להסתדר לבד ביום שאחרי הגירושין, נוריד את רף הציפיות מבן הזוג לאפס ממש בתוך חיי הנישואין בביתנו המשותף כמו שהיינו עושים לו התגרשנו.
אז כל אחד יתרכז במלאכתו שלו במקום במלאכת האחר (במקום מה עשית או לא עשית, מה נתת או לא נתת – מה אני נותן ועושה למען...) ואז נוכל לטפס יחדיו אל הפסגה שכן רק אם נגיע אל הזוגיות מהמקום הנמוך ושפל הרוח ביותר, נוכל להתחיל לטפס יחדיו במעלה החיים.
חגית אמאייב הינה מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" היחידים מסוגם המותאמים גם לציבור הדתי-חרדי הבאים לתת פתרון לבעיות בתקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולהעצמה הדדית. לשאלות בנושאי זוגיות, הורות, מצבי דיכאון, חרדות ועוד בפורום המקצועי שבאתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il
הצגת כל התגובות