כידוע, בימינו לא קל לקיים זוגיות טובה ובריאה בנוסח של לפני חמישים שנה. נראה כאילו אז, שני דורות אחורה, הכל היה הרבה פחות מורכב ואילו בימינו הדרך אל ההצלחה קשה ומייגעת למדי.
איך קרה שבדורנו, בתי הדין הרבניים עמוסים עד אפס מקום, כאשר עוד ועוד זוגות מגיעים עם לב שבור ומלחמות אינסופיות, לפרק את החבילה, שברוב המקרים כוללת גם ילדים שמביטים מהצד, דרך מסך של דמעות וכלל לא מבינים על מה ולמה כל המהומה. אז אולי כדאי שנשאל את עצמנו, מאיזה מקום בתוכנו אנו מגיעים אל חיי הנישואין, ואולי משם נקבל את הפתרון לתעלומה.
כילדים חלמנו כולנו על חתונה גדולה ומפוארת, אולם רחב ידיים מואר באור זרקורים מהבהב. אורחים רבים, כולם מחייכים ושמחים. בחירי ליבנו, יפים ומוצלחים שיהיו לנו האוזן הקשבת ברגעים הטובים כמו הקשים, שיעניקו ויתנו לנו את ליבם ואת כל כולם, העיקר שנהיה מאושרים. החופה כה יפה ומקודשת, מעבירה צמרמורת מרטיטה בליבם ובגופם של כל הנוכחים, ממש כמו בחלום. ואכן איננו מאמינים שאנו עושים זאת, שהגיע הרגע הגדול בו אנו זוכים להקים בית ומשפחה עם מושא חלומותינו, החצי השני. איזו תחושה עילאית, איזו הרגשה מרוממת ומדהימה. הכל פשוט מושלם...אז מה קרה שם רגע אחרי?
נתחיל ונבדוק... האם לחיי הנישואין הגענו מתוך שאיפה לא להיות בודדים? האם זה משום שרצינו את הפינה השקטה שלנו? האם משום שרצינו את האדם שיחבק, ייחד ויאהב אותנו ויהיה שם תמיד למעננו? אולי זה כי רצינו ילדים? אולי כי זה מה שהסביבה והחברה מכתיבים לנו שצריך לעשות? אולי פשוט חיפשנו ומצאנו את מי לאהוב, שאוהב אף הוא אותנו ורוצים אנו לנצור זאת לנצח? ואולי כל התשובות גם יחד נכונות?!
מבט אגואיסטי
לכל אדם יש את הסיבות שלו מדוע להתחתן, אך משום מה, זמן מה בתוך חיי הנישואין והוא לפתע, כלל בלי לחפש, מוצא פי שתיים סיבות מדוע להתגרש. דבר זה נובע מטעות יסודית המצוייה בנפש האדם. האדם מרגע היוולדו תופס את העולם מזווית ראייתו ומתפיסת עולמו הצרה והאגואיסטית. כבר כילדים רכים נדמה לנו שהכל מגיע לנו ושהכל שייך לנו. כילדים נדמה לנו שהעולם כולו סובב אותנו, והדבר נובע מכך שאנו נולדים חסרי ישע, נצרכים ותלויים כל כולנו בחסדי ההורים, שמאכילים, מחליפים ודואגים לכל צרכינו. אך למרות שהילד הולך וגדל ומתחיל להיות יותר ויותר עצמאי, הוא כבר התרגל לדרוש ולדרוש. בדורות קודמים, להורים היה ביטחון בריא בעצמם ובהורותם, לעומת זאת, בימינו ההורים כ"כ חסרי ביטחון בכל הנוגע להורותם ולדרך החינוך הנכונה, עד כדי בלבול ילדיהם ויצירת קומדיית טעויות ובסופה כאוס מתמשך.
הילדים הקטנטנים וחסרי הישע שהתרגלו לדרוש ולדרוש, הולכים וגדלים ואיתם גדלים דרישותיהם. הם נתקלים בהורים חסרי ביטחון, שלא בדיוק מבינים מה נכון ומה לא, בכל הנוגע להצבת הגבולות ודרך החינוך הנכונה והבריאה, וזאת כמובן תודות לפסיכולוגיה המודרנית השמה את הילד במרכז הבית (עפ"י עשרת הדיברות אמורים לכבד את ההורים ולא נאמר דבר על כיבוד גורף של הילדים) שהפכה את כולנו לפסיכים, ובלבלה אפילו את הפסיכולוגים בעצמם.
הילד הקטן שהופך כהרף עין לגדול, רגיל שעושים בשבילו, דואגים לו, מפנקים אותו, קונים לו ונותנים לו יד חופשית לעשות כמעט ככל העולה על רוחו. "אמא תקני לי את זה", הוא ספק מבקש, ספק קובע, ורוקע ברגליו תוך כדי הקמת מהומה בסופרמרקט כאשר דרישותיו אינן נענות. וההורה החלש, שלא מעוניין בסצנה מביכה ומביישת, מתכופף ומוותר על כל עקרונותיו לנוכח מתקפת הילד חסרת הפשרות.
כעת, אותו הילד גדל והופך לאדם בוגר שצריך לצאת מבית הוריו ולהקים את התא המשפחתי שלו, שהרי זהו דרכו של עולם. והנה, הפלא ופלא, אם נשאל את אותו אדם מדוע הוא מתחתן, מניסיוני הרב, לרוב הוא ישיב: "מה זאת אומרת? אני מתחתן כדי שתהיה לי את הפינה שלי, שתהיה לי אישה טובה שתאהב אותי ותדאג לי, תיתן לי ותפנק אותי..." לעומת זאת נדיר לשמוע אדם שיאמר " אני מתחתן בכדי שיהיה לי למי לדאוג, שיהיה לי את מי לפרנס ולמי להעניק..." ופה טמון כל הסוד.
להבין את השני
אנו כיצורים אגואיסטים, שחיים בדור האינסטנט, לא אוהבים לעבוד קשה וכמו שנאמר באחת הפרסומות שגורמות לגיחוך ספק משעשע, ספק עצוב אך בדורנו משקפת את המציאות העגומה: "שאני אשפשף?", קרי "שאני אעבוד קשה? שאני אתאמץ?... חס ושלום". וכמו שאומר שיר בן דורנו: "הילד בין שלושים יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו". הרי התרגלנו לא לעשות, "לא לשפשף", להיות ילדים גם בגיל שלושים, לשכב על הגב בבית ההורים, במקום לעבוד קשה ולהתאמץ באמת, בכדי להשיג את מבוקשנו. רוצים תוצאות פה ועכשיו! אך מבלי ל"שפשף".
שאלו חכמים מדורות קודמים מהו המתכון להצלחה, מהי מילת הקסם איתה ניתן יהיה לפתוח את הצוהר לשלום בית אמיתי ולאהבה שתחזיק לאורך זמן. כעת הרשו לי להאיר את עינכם לכך שמילת הקסם היא נתינה, כן נתינה! אהבה שווה נתינה. הכוונה היא לא כמה שנותנים לי יותר, אני אוהב את הנותן יותר, משום שבמצב זה, כמה שנותנים לי יותר אני אוהב את עצמי יותר, וזאת משום שיש לי הנאה ממה שאני מקבל ולכן יש לי אינטרס אישי. אלא כמה שאני נותן יותר כך אני אוהב את המקבל יותר וההיגיון הוא פשוט... בכל דבר בו אני משקיע, יש חלק ממני, החלק אותו אני נתתי.
ואנו כיצורים אגואיסטים, כפי שכבר הבהרנו קודם לכן, מתחברים מעצם אהבתנו את עצמנו, לדבר בו השקענו. הדוגמא הפשוטה ביותר היא אהבת הורים את ילדיהם. הרי ילדים הם כמטאפורה, מכונות צרכים בלתי פוסקות, אנו משקיעים בהם עד בלי די, את כל משאבנו וכוחותינו ובסופו של יום, לאחר שהוציאו מאיתנו את טיפת האנרגיה האחרונה, אנו מתבוננים בהם ישנים וליבנו מלא אהבה שלא הכרנו כדוגמתה. ואכן ככל שאנו משקיעים בהם יותר כך אנו אוהבים אותם יותר וכך נכון הדבר לגבי כל דבר. להבדיל, אדם שמשקיע ברכבו בלי סוף, נקשר אליו ואוהב אותו. קל וחומר בחיי זוגיות, שם הטעות הנפוצה היא הציפייה לקבלה מהזולת, "שיבין אותי ויאהב אותי וישקיע בי עוד ועוד". הבעיה היא שכאשר כל אחד מצפה מהשני לקבלה, אף אחד בעצם לא נותן מאומה ועם הזמן, ולאחר שהתעמעמו אורות הזרקורים מהחופה, מתחיל והולך הפער לגדול.
אני מצפה לקבל ממנה והיא מצפה לקבל ממני ובינתיים אף אחד לא מבין את צורכי השני ולא בא לקראת רצונו של השני. אז הנה לכם הפתרון לחידה: אם אתם רוצים זוגיות טובה ואוהבת עליכם להשקיע כמה שיותר בבן הזוג. גם אם זה אומר לבטל לא פעם את רצונותיכם אל מול רצונו, וגם אם זה אומר לקום להביא לו דבר מה שביקש מכם, אף על פי שהינכם יושבים כעת בתנוחה נוחה ביותר ואין לכם שום רצון לקום. לחשוב מה ישמח אותו ומה תוכלו עוד לעשות בכדי שיהיה מאושר ולא לחשוב כהרגלכם, מה הוא צריך לעשות בכדי לרצות אותי. וכמובן להשקיע בהבנת נפשו ששונה בתכלית מנפשכם שכן נשים חושבות על תדר אחד ואילו גברים על תדר שונה לחלוטין.
יש להבין ולקבל את השוני ביניכם ממקום של הכלה וקבלת האחר, לדעת שכדי לאהוב אני צריך לתת ולהבין שגם מהמקום הצר והאגואיסטי שלנו כבני אדם, משתלם להעניק לשני בכדי שאצליח בלב שלם לאהוב אותו לאורך זמן. ובעקבות הנתינה תבוא האהבה.
תרגיל: אמרו תודה על כל דבר ודבר שעושים למענכם או שמגיע לידיכם בעיקר אם זה מבני הזוג או מהילדים וזכרו שדבר אינו מובן מאליו (נדמה לנו שכאשר מישהו מבחוץ עושה למעננו צריך לומר תודה אך כשמשהו מבני ביתנו עושה למעננו זה "מגיע לנו" ואז אין התייחסות מיוחדת ומילה טובה).
ככל שתשימו לב לפרטים הקטנים ולמעשים "הקטנים" שעושים עבורכם כך תגבר הכרת הטוב שבכם ותגלו שקטן דינו כגדול וניתן לראות שהקב"ה דווקא מעצם היותו כה גדול ועצום מתבונן על הפרטים הקטנים ומתעסק בכל בריה ובריה ובפרטי פרטיה אז יהי רצון ונדמה לעליון.
לשאלות מקצועיות בנושאי זוגיות, משפחה, חרדות ועוד ולבירור על שיטת הטיפול הייחודית לטיפול בתקשורת הזוגית מאת חגית אמאייב ניתן להיכנס לאתר "בשניים ויותר".
(הכותבת הינה יועצת נישואין ומשפחה בוגרת י.נ.ר, המתמחה בציבור החרדי ובבעלי תשובה.www.b-two.co.il)
הצגת כל התגובות