היה זה לפני כשנה, פגשתי יהודי יקר אשר כך סיפר לי: "אני נשוי מזה עשרים שנה, חיי הנישואין שלנו עד כה לא היו הכי טובים בלשון המעטה. רבנו כל הזמן [וגם אם לא, זו לפחות הייתה ההרגשה] מכבדים אחד את השני? לא ממש. היה לנו ריטואל קבוע פחות או יותר - פעם בשבוע 'המריבה השבועית' שלנו, ופעם בחודש 'המריבה הגדולה' שלנו שבה היה ממש אש ותימרות עשן.
>> למגזין 'כיכר' המלא - כנסו כנסו <<
או אז היינו פוגעים אחד בשני מילולית, בהצלפות לשון הדדיות, למעשה אני הייתי יותר שנון לשון מאשתי, כך שידעתי לפגוע בה די חזק.
לאחר כמה ימים היינו משלימים, ואז שוב היה חוזר על עצמו אותו מעגל - המריבה השבועית ואז החודשית.
מושגים כמו לאהוב, לכבד, להכיל, להעניק, לטייל, לא היו בלקסיקון שלנו. שנינו היינו אשמים באותה מידה. נפשנו כל שנה בחוץ לארץ ובכל פעם היינו רבים באמצע הטיול, היינו מבטיחים לעצמנו שיותר אנחנו לא יוצאים יחד אבל הייתה עוברת שנה ושוב היינו יוצאים לחו"ל ושוב רבים. האמת, שהיינו רבים על שטויות לא על משהו רציני. לא אני יודע מה זו אישה וכנראה אשתי לא יודעת מה זה בעל. וכך עברו השנים הספקנו לחתן שני בנים ויש לנו ברוך השם כבר שלושה נכדים מתוקים.
הכול היה ממשיך להיות אותו דבר, אבל משהו קרה פה בחודשים האחרונים, משהו קורה לאשתי זו לא האישה שאני מכיר. כאילו משהו רגשי קשה עובר עליה.
היא פחות מדברת איתי, יוצאת לבד עם חברות שלה, היא כמעט ולא מבשלת בבית, כאשר אני פונה אליה אז היא עונה בקצרה וממש לא מסתכלת לי בפנים. שאלתי את אשתי אפילו צעקתי: 'מה קורה לך? מה עובר עלייך? תדברי! תעני!'
אבל היא פשוט אטומה אף שריר לא זז בפניה, כאילו אני אוויר ופשוט אני לא מעניין אותה.
חשבתי שאולי זו אחת מהמריבות שלנו הקבועות ועכשיו זה משהו רציני וזה יעבור לה, אבל משום מה זה פשוט לא עבר. עברו כבר חודשיים והמצב נהיה יותר ויותר קשה.
אשתי מתנתקת ממני יותר ויותר. יותר נכון להגיד שאני מרגיש שאין לי אישה בבית.
הניתוק הזה גרם לי לחשוב על כל השנים שרבנו וכמה חבל לי על כך. אז מרדכי, הוא אומר לי בעצב, מה יש לאשתי אתה יכול להסביר לי את זה".
ישבתי עם אותו יהודי לשיחה ארוכה ושאלתי את השאלות שלי מכל הכיוונים האפשריים ואז אמרתי לו בשקט ובמעט עצב: "אשתך התנתקה ממך. יש לה פשוט ניתוק רגשי ממך".
הסברתי לבעל בעדינות על מושג של ניתוק רגשי שקורה לאנשים שהם מתנתקים מאנשים מסוימים.
אדם יכול להיפגע מאדם אחר לספוג ולספוג צעקות עלבונות ויכוחים חוסר כבוד חוסר אהבה ובסוף באיזה שלב האדם מתנתק רגשית מהאדם שממנו הוא נפגע, עד שאין לו שום רגשות כלפי אותו אדם, לא אהבה ולא כלום. ולהחזיר את הרגש ואת האהבה בכזה מצב זהו תהליך קשה וארוך. וגם אז לא תמיד זה מצליח, כי לפעמים האדם מגיע לכזה מצב של ניתוק רגשי מהשני עד שאין עם מי בכלל לדבר.
אני כותב את המילים הבאות ומעיניי יורדות דמעות, כמה אנשים אני פוגש ושומע איך הם בשוק ובהלם מהניתוק של בן הזוג שלהם מהם.
זוהי הרגשה איומה שאדם שאתה חי איתו שנים מתנתק ממך רגשית. יש מחיר על מריבות לאורך זמן שלא מטופלות, כי כאשר זה מגיע לניתוק רגשי של אחד מבני הזוג מהשני קשה להחזיר את הגלגל אחורה.
היהודי שיושב מולי לקח את הפל' שלו והתקשר לאשתו: "אני נמצא פה אצל מטפל את מוכנה לדבר איתו ולהגיד לו מה מפריע לך". "כן, אני מוכנה", היא אמרה בשקט, ובאצילות ראויה לציון.
לקחתי את הפל' ממנו, אשתו ענתה לי בקרירות ואמרה לי: "עשרים שנה הספיקו לי, אני לא מאשימה את בעלי בכל המריבות שלנו, שנינו אשמים שווה בשווה, אבל זהו אני מנותקת מבעלי רגשית. פשוט לא אוהבת אותו, לא מרגישה מחוברת אליו יותר, לא אכפת לי ממנו".
היא הוסיפה ואמרה: "שנים של מריבות וחיכוכים היו בינינו, אני לא אומרת שאני בסדר אני גם התנהגתי לא בסדר לבעלי במשך השנים, אבל זהו כמה אפשר. לאט לאט הנפש שלי נסגרה והתנתקה מבעלי.
אני חיה איתו רק בגלל הילדים. בלי הילדים מזמן הייתי מתגרשת ממנו. למרות שאני יודעת שיהיה לי חלק לא מבוטל בגירושים האלו, אבל זהו, הלב שלי אטום לא מרגישה אליו יותר כלום".
אמרתי לה, שכדאי כן לנסות לבנות את הקשר חזרה, כי הרי אף פעם לא הלכת לטיפול וכלל לא ניסית לתת סיכוי למהלך כזה.
היא אמרה, שהיא לא רוצה כי אין לה כבר כוח ומצידה טוב לה כך לחיות את החיים!
סגרתי את הפל' ואמרתי ליהודי שישב מולי: לצערי, צדקתי. אשתך מנותקת ממך היא לא מאשימה רק אותך היא גם לוקחת אחריות על כל השנים הלא טובות שלכם יחד, אבל היא שבורה אין לה כוח יותר.
אותו בעל היה יהודי חכם כי יש בעלים שאומרים לי: "אם היא רוצה מלחמה היא תקבל מלחמה", או משפטים כמו: "אז אני מתגרש", או "אני גם מתנתק ממנה רגשית". והסוף כצפוי לא נגמר טוב.
אבל אותו יהודי שאל אותי: "האם אתה חושב שיש פה אפשרות לתקן ולהחזיר את הגלגל אחורה, לפתוח את הלב של אשתי. אני מוכן לקחת אחריות על החלק שלי שהוא לא בסדר, ולעבוד על עצמי".
אמרתי לו: "אני מאוד מעריך אותך שאתה מוכן וזה מראה על הנפש שלך. אבל רק תדע שכאשר יש ניתוק אתה צריך לדעת שזה לוקח זמן ואתה צריך אורך רוח עד שאשתך תצא מהניתוק הרגשי שבו היא נמצאת.
אם יש לך סבלנות ואתה חזק עם עצמך שאתה מוכן לעשות את התהליך אז נצא יחד למסע הזה ובעזרת השם תצליח".
הסברתי לו שיש אנשים שמתחילים את זה אבל מתייאשים באמצע או ממש לפני השינוי המיוחל.
הוא לקח את עצמו לידיים התחלנו סדרת פגישות והוא שמע לכל מה שאמרתי לו. התחיל להתייחס יפה לאשתו, הפסיק לבקר אותה, התחיל לכבד ולהוקיר. ובעיקר נתתי לו טכניקות איך לגרום לאשתו לצאת מהניתוק הרגשי הקשה בו היא הייתה, ממנו.
אחרי כחודש וחצי הוא אומר לי: "די, מרדכי, אני שבור, אני לא יכול יותר. כמה שאני משקיע ומשקיע אין שום תזוזה בצד השני, רק קורה ההפך - היא דוחה אותי יותר ולא מתרככת".
אמרתי לו: "תקשיב, ותקשיב טוב, תשע עשרה שנה של מריבות גרמו לנתק, אתה חושב שתוך חודש הכול משתנה?! אם תהיה סבלני ותהיה עקבי במה שאתה עושה ולא תתייאש אתה תראה שבסוף אשתך תתרכך והיא תיפתח רגשית.
אלא אצל כל אחת זה לוקח זמן מסוים - אחת חודש, אחת חודשיים ואחת חצי שנה ואף יותר, העיקר לא להתייאש.
ודבר שני שיש פה גם תהליך של בחינה של אשתך בך, האם אתה באמת השתנית או שזה רק מהשפה ולחוץ? למה שהיא תאמין לך אחרי שנים רבות של מריבות?!
לכל בן זוג לוקח לו זמן אחר להתרכך, לסלוח, למחול ולהמשיך הלאה. יש בישול ארוך ויש בישול קצר.
אם תהיה סבלן עם אשתך ותיקח את הזמן, כמה זמן שזה ייקח, אתה תראה תוצאות".
אותו יהודי יקר התחזק והמשיך באמת בכל הדברים שדיברנו ולאחר מספר חודשים אשתו התחילה להתרכך ולצאת מהניתוק הרגשי שלה. והיא אוהבת ומכבדת אותו מאוד, כיום הם חיים באושר בעזרת הבורא יתברך.
מצד שני היה לי סיפור של מקרה דומה לפני כחצי שנה, יהודי עם אותו מקרה של ניתוק רגשי אצל אשתו. הסברתי לו הכול, אבל כבר לאחר חודש הוא מגיע אליי מיואש ושבור. "אין לי כבר כוחות אני מרגיש פה כמו עבד שלה, סמרטוט שלה, אני לא מוכן יותר". אמרתי לו: "תקשיב, תחכה זה לוקח זמן". "מרדכי", הוא אמר לי בזעם, "אני מנסה עוד שבוע שבועיים אם היא לא משתנה וחוזרת לעצמה אני גם מפסיק את הכול ומצידי שנתגרש למרות שיש לי עשרה ילדים. אני לא סביבון של אף אחד!"
"אתה לא סביבון של אף אחד", הסברתי לו, "היא לא עושה את זה בכוונה".
אני גם לא מנסה להגיד פה מי היה צודק במשך כל השנים אתה או היא, יש פה מצב נתון של ניתוק אם אתה מעוניין בשינוי אז זה ייקח זמן.
לאחר שבועיים הוא הגיע אליי וסיפר לי שלפני יומיים הוא ניסה משהו לעשות טוב לאשתו ואשתו התרחקה ממנו, אני כבר לא יכולתי לסבול והתחלתי לצעוק: "זהו, עד כאן! אני לא מוכן יותר! אני לא עבד שלך! את תתייחסי אליי כמו בן אדם".
היא רק אמרה בשקט לעצמה: "כבר חשבתי שהשתנית אבל אני רואה ש..."
"תקשיב, אני מצידי מתגרש היום", אמר לי בתוקף. ניסיתי לדבר על ליבו לומר לו שהדברים הללו הם תהליכים ארוכים אשר לוקחים זמן ודורשים סבלנות.
ושתכל'ס יש לו גם עבודת המידות לעשות, הרי הוא לא היה טלית שכולה תכלת כל השנים.
"נכון", ענה, "אבל לא רק אני אשתנה גם היא תשתנה איתי יחד". הסברתי לו שבכזה מצב הוא צריך לעשות כרגע את העבודה הראשונית ולא היא, כי היא לא במצב הזה, זה לא מעניין אותה בכלל כרגע להשתנות. אם אתה רוצה חיים אחרים אז תעשה עבודה על עצמך.
אבל הוא לא היה מוכן לכלום יש גבול לכמה אני מוכן לעשות לבד שבוע, שבועיים, חודש, יש גבול.
לצערי אותו אדם הוא פרוד מאשתו והם בדרך לגירושין עם עשרה ילדים בבית.
מתוך הניסיון שלי ראיתי לא מעט מקרים שעל אף שאחד מבני הזוג התנתק רגשית, אם אחד מבני הזוג לא מוותר והוא סבלן וממשיך להשקיע בבן הזוג השני, בסוף תשעים ותשעה אחוז מתרככים, ולא רק זה אף נוצרת אהבה חדשה וטובה וזוגיות פורייה ומצליחה.
אלא צריך להיות סבלן ולקחת את הזמן. מי שסבלן מרוויח ומי שלא אז...
כמעט שאין אדם שאתה מרעיף עליו אהבה, מחמאה, כבוד וכד' שהוא לא מתרכך בסוף ויוצא מהניתוק שלו.
יש טכניקות איך לגרום לבן הזוג לצאת מהניתוק הרגשי. כמובן חוץ מ-א' ב' שזה להיות מענטש ולהתנהג בכללים הבסיסיים שיש בין בני זוג - לא לפגוע, לכבד, להעריך, להחמיא וכד'.
לפני שעושים צעדים בלתי הפיכים נזכור שהגענו לעולם לעשות תיקון מסוים, יש לנו ילדים ויש לנו אחריות כלפיהם. אי אפשר לברוח מהתמודדות בעולם הזה שאלוקים נותן לנו. ושהכול לטובה. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל הקדושים. שנזכה תמיד לשלום לאמונה לאהבה ולשמחה.
- לתגובות: machon.rot@gmail.com
הצגת כל התגובות