מה זאת אהבה? נכון, כולנו שמענו עליה אי-פעם, אבל מה היא, בעצם?
מה זה הדבר הזה, שכל תינוק שרק נולד כבר נכסף אליה כולו. ועם הגיל שעולה ועם השנים שמתווספות ומוסיפות ניסיונות עגומים של חיפושים ודחיות, הכמיהה רק גוברת, כשלצידה הולך וגובר הרבה תסכול ותהיות: האמנם? יש כזה דבר כאן בעולם שקוראים לו 'אהבה'? זה משהו שיכול לקרות במציאות או שזו נחלתם הבלעדית של תושבי הוליווד? אפשר? יש לי סיכוי? איפה? איך? ומה זה בכלל?
הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) מונה כמה סוגי אהבה: "האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים: אוהב תועלת, אוהב מנוחה, ואוהב מעלה."
באהבת מנוחה הסיבה שאני אוהב אותך היא משום שאתה מספק לי איזושהי הנאה. כיף לי איתך. זורם, ונעים, וקליל. אנחנו אוהבים את אותם נופים, נהנים מאותן היצירות, מחבבים את אותן המסעדות. אנחנו מבלים ביחד; יוצאים, הולכים, חוזרים, קונים, אוכלים, צוחקים, שומעים מוסיקה, מספרים בדיחות, זורמים.. נעים לי איתך, אז אני אוהב אותך.
מה הבעיה עם אהבה כזאת?
הבעיה היא שזו אהבה ברמה נמוכה מאוד, וזאת לא אהבה שאפשר לבנות עליה בית. אם האהבה הזאת באה כתוספת ליסודות אחרים, עמוקים וחזקים, זה בסדר. אבל אם זה כל מה שיש לכם בבית, אז המצב גרוע. כי ברגע שמסיבה כלשהי בטלה ההנאה שהייתה לכם יחד, או אפילו רק מופחת, אתם תרגישו אתכם מתנדנדים ומשם הדרך להתרסקות הכואבת ולפירוק מוחלט של הבית, קלה מאוד.
האהבה השנייה, לפי דברי הרמב"ם, זו אהבת תועלת.
מה זה אהבת תועלת?
אומר הרמב"ם: "אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו". אני אוהב אותך כי אתה מועיל לי. אנחנו משלימים אחד את השני. בדיוק אני טיפוס מרחף, ואת טיפוס מקורקע לשעון... אני מביא את הרוח, את אחראית על הגשם, או להיפך.. אני מביא לך כסף, את מבשלת לי אוכל , אני מציב לילדים גבולות, את מרעיפה עליהם חום; את יצירתית, אני פרקטי; אני מפוזר ואת מארגנת אותי.. אנחנו מביאים זה לזו וזו לזה תועלת והכול ממש פורח לנו ביחד.. אז אני אוהב אותך.
זו אהבת תועלת. וכל עוד היא מתנהלת בין שותפים לעסקים, זה בסדר גמור. אבל כשמכניסים אותה לבית והבית הופך ל'עסק משפחתי' של כמה את מועילה לי בחיים וכמה את שווה לי. שיקולי 'ספק-לקוח', זו בעיה. זאת אהבה מאוד פושרת ומוגבלת שלא יכולה להיות בסיס לשלום בית ולא אותה אנחנו מחפשים.
האהבה השלישית שהרמב"ם מדבר עליה, אהבת המעלה. האהבה האמתית, השלימה, האהבה שאליה פנינו מועדות כאשר אנחנו מדברים על אהבה בזוגיות.
אומר הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו, הלכה א): "ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב".
אני לא אוהב אותך כי כיף לי איתך, כי אנחנו משדרים על אותו גל, כי אנחנו דומים, כי אנחנו שונים, כי את משלימה אותי, כי את משתלמת לי, כי אנחנו מביאים זה לזו תועלת.. לא זה. לגמרי לא.
אני אוהב אותך כי אנחנו בעצם אחד. אנחנו אחד שהתפצל לשני גופים, וכל מה שאני רוצה זה להתאחד איתך מחדש. אנחנו אחד, אז בואי נפגוש את זה! אני רוצה להכיר את כל החלקים שלי, גם את אלה שנמצאים אצלך. אני רוצה לפגוש אותך, להכיר אותך לעומק.
אחד הדברים הכי מבהילים שעלולים לקרות לך כשאתה מתחיל לבדוק בכנות מה העניינים איתך בתוך הלב, זה לגלות, שבעצם, כמה עגום, אבל אתה לא מרגיש אהבה לאשתך. ממש כלום. Nothing. גורנישט. שום לחלוחית של רגש.
או לחלופין, אתה יכול להתיישב עם אשתך לשיחה פתוחה, ולשמוע ממנה, כמו בחלום רע, את הווידוי הכי מכאיב בעולם: "אתה רוצה שאני אגיד לך את כל האמת? בטוח? אז האמת היא שאני לא אוהבת אותך. האמת היא שגם מעולם לא אהבתי אותך. כבר בליל החופה ידעתי שאני יכולה להרגיש כלפיך כל מיני רגשות, אבל לא אהבה."
הווידוי הזה ננעץ בך כמו מחט בבשר החי. העולם עם כל מה שיש בו, מתמוטט עליך. מוחץ אותך. מה עושים עכשיו? איך מסתכלים על דבר כזה? לאן הולכים עם זה? יש לאן ללכת או שכאן הסוף של הכול?
אז התשובה היא שכאן זה לא הסוף של הכול, אלא ההתחלה של הכול. במקום להיחרד עד עמקי נשמתך מהפגז האיום שנורה לכיוונך, ראוי לך לעשות מסיבת הודיה, על כניסת הבכורה שלך לנקודת הפתיחה של האהבה.
כי האהבה האמתית, הגבוהה והשלימה, היא לא אהבה טבעית של רגש שניצת בך, כדברי העולם, 'ממבט ראשון'. אמנם יש לאהבה צד רגשי, אבל זה לא מתחיל ולא נגמר ברגש; זה הרבה יותר עמוק מרגש. האהבה הגבוהה ביותר זה לא התאהבות, אלא רצון. רצון להתאחד.
לפני שהגענו לעולם הזה היינו נשמה אחת, כשהגיע זמננו נחצנו לשני חלקים ונולדנו בשני גופים. כל השנים חיכינו זה לזו וזו לזה. נאבדנו לנו וכמהנו להיפגש מחדש. התגעגענו לחלק מאתנו שהלך לאיבוד, עד, שזכינו למצוא את האבדה ולהיכנס תחת החופה.
ומה מהותה של אותה חופה? אל החופה נכנסנו שני חצאים נפרדים, ותחתה קיבלנו רשות משמיים לעשות עבודה ולהתחבר מחדש.
אבל אם אנחנו תקועים על אשליית ה'אהבה ממבט ראשון', וחיים בפחד שלא יגלו שהיא כבר לא קיימת, מתי נתחיל לאהוב?
הסיפור האמתי של האהבה מתחיל כשאנחנו יוצאים מכל הדמיונות וההסתרות, מסכימים להודות על האמת, ולהחליט. אהבת מעלה היא תוצאה של החלטה; כשאתה מחליט לאהוב את אשתך, אתה תלמד לאהוב אותה. כשאת מחליטה לאהוב את בעלך, את תלמדי לאהוב אותו.
אתה לא צריך להרגיש כלום; רק להחליט לאהוב. להחליט - אני רוצה להיות חלק במחשבה, ברגש, בתפיסה הפנימית; להתאחד עם עצמי שנמצא בגוף אחר.
כשיש לכל אחד מכם רצון להתאחד, זה יקרה. אתם הופכים להיות אחד, וזה נקרא שאתה אוהבים. וככל שתתמידו ותטפחו את הרצון הזה, אתם תתחילו להרגיש שזה קורה, אתם תרגישו את הלב והמוח מתאחדים, שגם כשאתה בחוץ ואשתך בבית עם הילדים, הלבבות שלכם בהתקשרות.
ואז, החיים נהיים מתוקים מדבש. אתה מביא את שלך, את מביאה את שלך, והשם יתברך, גם הוא, מביא את שלו;
זכו, שכינה ביניהם.
ומה צריך יותר מזה?
הצגת כל התגובות