"אבל אני אמרתי", "אני רוצה" ...לו נביט באופן התנהגותו של ילד נוכל להבחין בדפוס התנהגות שמאפיינת את רוב הילדים והיא "כשאני רוצה משהו אני מצפה לקבל אותו". כך גדלים רוב בני האדם, שהרי אף אחד לא באמת קובע לנו "דד ליין" שמגדיר מתי אנו מסיימים להיות ילדים תובעניים והופכים לאנשים בוגרים. יש שיגידו שברור מאליו שכאשר אדם נישא, מאליו הופך הוא מילד תובעני לאדם אחראי ובוגר. האומנם?
לו רק נרשה לאמת הפשוטה לצאת לאור נבחין כי בעצם כולנו ילדים בגוף של מבוגרים והוכחה לדבריי ניתן לקבל באופן החד והברור ביותר כאשר נכנסים לבית אבות, בו ביקרתי אנוכי רבות בעת שסבי ע"ה התגורר באחד מהם, ורואים כיצד עשויים קשישים באים בימים לצעוק ולהתקוטט זה עם זה שמא היו ילדים קטנים הדורשים "את שלהם" פה ועכשיו.
ואכן, אחד הדברים העיקריים בהם אני נתקלת תדיר במהלך עבודתי זה אנשים המסרבים לקבל את העובדה שהם חיים עם עוד אדם שלא מוכן להסכים עם דעותיהם ורצונותיהם רק כי הם דורשים זאת, ובעיקר שאינו מוכן למלא את דרישותיהם כפי שציפו שימלא, רק כי הוא רוצה בכך. אז בשביל מה בכלל להתחתן הם שואלים... ופה טמון סוד גדול וחשוב בחייו של כל אדם – אנו נולדים כיצורים תלותיים וחסרי ישע הנזקקים לקרובים לנו ביותר בכדי שימלאו את צרכינו הבסיסיים ביותר, אוכל, קורת גג, ביטחון ועוד, כאשר אנו גדלים, ממשיכים לדרוש את שלנו ולצפות כל העת שקרובינו יענו לבקשותינו ויספקו לנו את כל צורכנו.
הבעיה מתחילה כאשר עוברת שנה ועוד שנה ועוד אחת ועוד עשר ומוצאים אנו את עצמנו אנשים גדולים ועצמאיים שכל כך התרגלו לתלות באחרים עד כי מצפים אנו כל העת שימשיכו הסובבים אותנו למלא את חללי מבוקשנו הרגשיים והחומריים ומשום שכך, אנו פחות ופחות סומכים על עצמנו ועל היכולות שלנו ("מה שעשיתי עשיתי הכי טוב שרק יכולתי ואני שמח בכך בלי כל קשר ל'מה יגידו'")מה שמביא אותנו לחיפוש בלתי פוסק אחר אישורים משפחתיים וחברתיים לעשייתנו ולקיומנו.
הדבר מביא לידי כך שאם לא עשינו עבודה מיוחדת ומאומצת על מנת לשנות את תפיסת עולמנו הילדותית ולהרפות מהתלות הסביבתית על ידי מציאת הכוחות המיוחדים הקיימים בנו (לאהוב ולקבל את עצמי כפי שאני ללא מלחמה פנימית) והמסוגלים לספק את כל צורכנו הפנימיים, אז כאשר מגיעים אנו לרגע בו אנו, שני אנשים שונים בתכלית המתחברים יחדיו ומקימים בית משותף, אנו נותרים עם אותם צרכים ילדותיים ותלותיים הקמים לנו לרועץ בתוך חיי הנישואין.
רוב הזוגות איתם עבדתי הגיעו מתוך נקודת הנחה שהשני "לא מצליח לספק לי את מה שאני צריך", וש"בן זוגי בכלל לא מתאים לי" או ש"הוא לא עושה מספיק בבית" או בכלל. במקום הזה יש לשים לב לעובדה אחת פשוטה והיא שאנו פשוט מסרבים לקבל את העובדה שכבר אף אחד לא חייב לנו כלום! כן, כן, ממש כך, אף אחד לא חייב לנו שום דבר, גם אם הוא התחתן איתי וגם אם הוא בחר בי לחיות איתו לאורך ימים ושנים טובות.
הבעיה היא שנדמה לנו שכאשר אנו עושים משהו בשביל האחר אנו ראויים להערכה גדולה ולתשבחות למכביר (מה שבהחלט נכון), אך כאשר האחר עושה את עבודתו (בבית או בחוץ), הרי זה מובן מאליו ולא ראוי להתייחסות מיוחדת, ואף זוכה לביטול מסעיר מצידנו המוציא את כל הרוח ממפרשי העושה, או לאמירה כמו "למה מה כבר עשית? זה גם הבית שלך". בשורה התחתונה, אנו רואים את נתינת האחר כמובן מאליו ואת נתינתנו אנו כראוי לציון.
כל אדם שפועל למען האחר ואף למען עצמו, ראוי להכרת הטוב ואל נא תתפתו כעת לנגן בדמיונכם את הפזמון המוכר והידוע של "אבל היא/הוא כפוי טובה", כי כולנו כפויי טובה באם לא ראינו שכל תנועה הכי קטנה שבן הזוג עשה למעננו או למען ילדנו ראוי לא רק להערכה כי אם להערצה ולמילה טובה.
תחמיאו, זה לא עולה כסף
היודעים אתם בכמה זוגות נתקלתי שהאם נמצאת במצב שאינה יכולה לבשל, לכבס לילדיה ובכלל לטפל בהם? ובכמה גברים שמסיבות כאלו ואחרות אינם מסוגלים לפרנס את בתיהם או לעזור לנשותיהם כלל וכלל? היודעים אתם עד כמה לא מובן מאליו לגדל ילדים ועד כמה הקללה הזאת של תחזוקת התא המשפחתי עודנה רובצת מעל ראשנו עוד מששת ימי בראשית?
בשורה התחתונה המסר שלי לכם הוא: אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו מלבד את הנפילות והכישלונות. ז"א, הכי מובן מאליו זה שאנו נכשלים פעם אחר פעם, ושאף אחד לא מושלם ואפילו לא קרוב לכך. לעומת זאת, אם ראיתי את בעלי מפנה את צלחתו מעל השולחן, הרי זה ראוי להערכה הנאמרת, ואם ראיתי את אשתי מבשלת לי ולילדיי, זה וודאי ובוודאי לא מובן מאליו וראוי למחמאה.
אם ראיתי את בעלי מחליף את המנורה, זה לא מובן מאליו וראוי להערכה המלווה במילה טובה ואם ראיתי את אשתי קמה בלילה לתינוק או מחליפה טיטול הרי זה ראוי לשבח ולציון. ודעו ככלל שה"מובן מאליו" הוא אוייב הנישואין, כי באמת אין חיה כזאת שנקראת מובן מאליו, שכן גם לקום בבוקר ולנשום מלוא ריאות בדרך ליום חדש אין זה מובן מאליו כלל ועיקר.
תרגיל: החליטו לראות את תרומת בן זוגכם לחייכם ולחיי ילדיכם, כל עשייה קטנה כגדולה וציינו זאת בפניו. לדוגמא: "אני רואה שעשית את הכלים ואני מאוד מעריך את זה", או "אני בטוחה שעבדת היום ממש קשה", או, "אני יודע/ת שלא קל לך עם הילדים", "אני ממש נהנה מהאוכל שאת/ה מכינה לי".
אז כל שנותר הוא לבחור להרכיב על עינינו את המשקפיים הורודות שיחליפו את השחורות ורק כך, על ידי הכרת הטוב שבאחר נביא על עצמנו אהבה, אחווה, שלום ורעות. בהצלחה!
חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, הינה מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" היחידים מסוגם המותאמים גם לציבור החרדי הבאים לתת פתרון לבעיות בתקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולחיזוק הקשר. חדש! ניתן לקבל ייעוץ טלפוני חינם! פרטים באתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il
הצגת כל התגובות