בעיצומו של חורף 1926, סופרת המתח הנודעת אגתה כריסטי נכנסה למכוניתה בליל חורף קר – ונעלמה למשך 11 יום. בריטניה כולה געשה: מאות שוטרים ומתנדבים חיפשו אחריה, והעיתונים דיווחו בהרחבה על היעלמותה המסתורית. כאשר כריסטי אותרה לבסוף במלון מרוחק, היא הייתה רשומה תחת שם זר וטענה שאינה זוכרת דבר ממה שאירע במשך אותם ימים. בעלה, שפגש אותה לאחר המציאה, אמר לעיתון: "היא סובלת מאובדן זיכרון מוחלט, ואיני חושב שהיא יודעת מי היא. היא לא מכירה אותי, ולא יודעת היכן היא נמצאת".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כריסטי עצמה מעולם לא פירטה מה עבר עליה בתקופה האבודה, ועובדה זו הציתה גל שמועות – מתאוריה על הלם נפשי פתאומי ועד חשדות לצעד מחושב מצדה כחלק ממשבר אישי בחייה. ההיסטוריונית לוסי וורסלי סברה בדיעבד כי ייתכן שכריסטי חוותה פוגה דיסוציאטיבית – מצב נדיר שבו אדם נכנס למעין "מצב טיסת בריחה" נפשי ומאבד זמנית את זהותו ואת זיכרונותיו.
כמעט תשעים שנה לאחר היעלמותה של כריסטי, מקרה דומה הסעיר את ניו יורק: מורה צעירה בשם האנה אפ יצאה מביתה לריצת בוקר שגרתית באוגוסט 2008 – ולא חזרה. חבריה וקרוביה חששו שהיא נחטפה. מצלמות אבטחה קלטו אותה משוטטת בחנות Apple במנהטן כעבור מספר ימים, לבושה עדיין בבגדי הספורט איתם יצאה מביתה, נראית תועה ומבולבלת.
כעבור כ-20 יום נמצאה אפ מחוסרת הכרה צפה במימי נהר איסט ריבר – בחיים, אך סובלת מהיפותרמיה ומנותקת מזהותה. רק כשהתאוששה בבית החולים, שבה אליה זהותה המקורית והיא לא זכרה דבר מהשבועות שבהם הייתה נעדרת.
המקרים של כריסטי ואפ אינם עלילה בדיונית אלא סיפורים אמיתיים לחלוטין – דוגמאות לתופעה פסיכולוגית מסתורית המכונה "מצב פוגה" או "פוגה דיסוציאטיבית". זוהי תסמונת נדירה שבה אדם בריא למראית עין מאבד באופן פתאומי את הזיכרון האוטוביוגרפי שלו – מי הוא, מה שמו, היכן גר, מיהם בני משפחתו – ולעיתים מוצא את עצמו במקום מרוחק מביתו בלי לדעת כיצד הגיע לשם.
במקרים רבים, אדם במצב פוגה מתנהג באופן נורמטיבי לחלוטין ואינו מעורר חשד בסביבתו, עד שמתברר שהוא אינו זוכר פרטים מהותיים מעברו או זהותו. משך הזמן של פוגה יכול לנוע בין מספר שעות לכמה שבועות, ובמקרים נדירים אף חודשים או שנים. במהלך אותה תקופה, האדם עשוי לאמץ זהות חדשה ולחיות חיים אחרים לחלוטין, כאילו נמחק עברו הקודם – עד שיום אחד הוא "מתעורר" לפתע, חוזר לזהותו המקורית, ומגלה בפליאה שהזמן עבר מבלי שיזכור מה קרה. ה"התעוררות" הזאת מלוּוה לרוב בהלם ובמצוקה נפשית: הנפגע עשוי לחוש בלבול עמוק, דיכאון או חרדה, לנוכח הפער שנפער בחייו.
מהי פוגה דיסוציאטיבית? מנגנון של בריחה מהעצמי
"פוגה" בלטינית משמעותה בריחה או מנוסה, ואכן מצב הפוגה נתפס כמעין "בריחה" של התודעה מהמציאות הקשה אליה היא נקלעת. ההגדרה הרפואית מתארת פוגה דיסוציאטיבית כסוג של אמנזיה פסיכוגנית – אובדן זיכרון שמקורו נפשי (ולא נזק מוחי פיזי), אשר לרוב כולל נדידה פתאומית מהבית או מהסביבה המוכרת ללא יעד מתוכנן.
הפוגה מוגדרת כיום כתסמין של הפרעות דיסוציאטיביות (כגון הפרעת זהות דיסוציאטיבית או הפרעת זיכרון דיסוציאטיבית) לפי ה-DSM-5 (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי), אם כי בעבר נחשבה כהפרעה נפרדת בפני עצמה. במדריך האבחנות הנוכחי מתוארת הפוגה כמצב של "שיטוט בתדהמה" – bewildered wandering – שבו האדם נראה כמי שמטייל ללא מטרה ברורה, בעודו מנותק מזהותו האמיתית. ברוב המקרים, לאדם יש רק אפיזודה אחת כזו לכל אורך חייו, אם כי ידועים מקרים חריגים של אירועים חוזרים.
הפוגה נפוצה יותר בקרב מבוגרים צעירים, בעיקר בעשור השלישי לחייהם, ולעיתים רחוקות דווחו אף ילדים במצב פוגה. שכיחותה הכוללת באוכלוסייה הכללית נאמדת בכ-0.2% בלבד – נתון הממחיש עד כמה נדירה התופעה. למעשה, הערכה אחת גורסת שרק כ-1 מכל 100,000 הפונים לקבלת טיפול נפשי לוקה בפוגה דיסוציאטיבית, מה שהופך אותה לאתגר מיוחד עבור פסיכיאטרים ונוירולוגים, שרבים מהם לעולם לא יתקלו בה בקריירה שלהם ולא יוכלו לחקור אותה מתוך היכרות אישית.
אחד המאפיינים המבלבלים של הפוגה הוא שהאדם השרוי בה אינו מודע לכך שמשהו אינו תקין. הוא עשוי לפעול כבשגרה – לעבוד, לתקשר עם אנשים ואפילו לבנות לעצמו סיפור חיים חדש – מבלי לזכור את חייו הקודמים, אך גם מבלי להפגין התנהגות משונה באופן קיצוני. אובדן הזיכרון מתגלה לעיתים רק בדיעבד, כשלמשל מישהו מזהה את הנעדר ומטלטל אותו חזרה למציאות, או כשהוא נשאל שאלות בסיסיות על עברו ואינו יודע להשיב.
ברגע שהפוגה מסתיימת והאדם חוזר לעצמו, הוא לרוב לא יזכור דבר מהתקופה שחלפה – אך המודעות לפער בזמן בו לא היה "הוא עצמו" עלולה לערער את עולמו. "לאחר מצב פוגה, אנשים מדווחים על תחושות קשות של דיכאון, בלבול, כעס ואף מחשבות אובדניות," מתואר בדיווחים קליניים. לכן שלב ההחלמה דורש תמיכה נפשית עדינה ושיקום הדרגתי של תחושת הרצף בחיי המטופל.
למה זה קורה? הסברים פסיכולוגיים ותיאוריות נוירולוגיות
המנגנונים הגורמים למוח "למחוק" את זהותו של האדם באופן זמני טרם הובנו במלואם, אך מרבית החוקרים סבורים שמדובר בתגובה קיצונית ללחץ או לטראומה. ברוב המקרים, הפוגה פורצת בעקבות אירוע טראומטי או מצבי דחק עזים במיוחד.
במחקרים וסקירות תועדו מקרים לאחר אסונות טבע ומלחמות, וכן אצל אנשים שהתמודדו עם משבר אישי חמור – למשל התעללות בילדות, אבל כבד, גירושין קשים, מצוקה כלכלית פתאומית או שירות צבאי קרבי. גם דיכאון וצריכת אלכוהול נקשרו למצבים דיסוציאטיביים מעין אלה. התיאוריה הרווחת היא שהפוגה היא מנגנון הגנה של הנפש – דרך קיצונית בה המוח מתנתק מהמציאות הבלתי נסבלת במטרה להגן על האדם.
"אמנזיה היא אחת התופעות הנוירולוגיות הכי פחות מובנות, והMind- כמו נסוג ממשהו נורא," הסביר ד״ר מייקל קופאס, נוירולוג מאוניברסיטת וושינגטון, בהתייחסו למקרים שבהם התודעה מוחקת זיכרונות כאמצעי התמודדות. במילים אחרות, אפשר לראות בפוגה סוג של "בריחה חירומית" פסיכולוגית: כשהמציאות מאיימת למוטט את הנפש, זו מכבה את האור ובורחת למחסן אחורי – מבלי שהאדם יהיה מודע לכך.
עם זאת, לא כל מקרי הפוגה תואמים לדפוס של טראומה כבדה. למשל, במקרה של האנה אפ, לא נמצא אירוע טראומטי חריג שהתרחש לפני ההיעלמות – תחילת שנת הלימודים החדשה נחשבה אצלה לטריגר היחיד, שאינו עונה להגדרה הקלאסית של "טראומה". גם בבדיקת עברה לא נמצאה היסטוריה של התעללות או הפרעה נפשית חמורה, מה שמעלה את השאלה האם קיימת נטייה מולדת אצל אנשים מסוימים לחוות ניתוקים כאלה. ואכן, חוקרים מציינים לעיתים רקע משפחתי: בני משפחה שלוקים בהפרעות דיסוציאטיביות עשויים לרמוז על מרכיב גנטי שמקל על "בריחה" של התודעה תחת לחץ.
קשר מעניין נוסף הוא בין פוגה דיסוציאטיבית להפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), שבעבר כונתה "פיצול אישיות". למעשה, במקרים מסוימים אבחון של אירועי פוגה חוזרים עשוי להוביל לאבחנת DID, שכן אם האדם "בורח" שוב ושוב מזהותו, ייתכן שהוא מארגן לעצמו מספר זהויות נפרדות (אישיות מפוצלת). ידוע שהפרעת זהות דיסוציאטיבית נובעת כמעט תמיד מטראומה קשה בילדות, וה"פוגות" בהקשר זה הן למעשה מעבר בין אישיויות שונות שאינן חולקות את אותו זיכרון. כך, כאשר אישיות אחרת משתלטת, האדם עשוי לתפקד זמן-מה בחייו כאדם שונה ולשכוח לחלוטין את חייו הקודמים – תופעה שנראית כלפי חוץ כפוגה לכל דבר.
ומה בנוגע לבסיס הנוירולוגי של התופעה? כאן שטח המחקר עדיין בראשיתו, אך התקדמות מעניינת חלה בשנים האחרונות. במחקר שפורסם בשנת 2020 ב-Nature, הצליחו חוקרי מוח מאוניברסיטת סטנפורד למפות פעילות מוחית ייחודית הקשורה לחוויות דיסוציאציה – פירוש הדבר, מצבים בהם האדם מרגיש מנותק מגופו או מתודעתו, בדומה למה שמתרחש בפוגה.
החוקרים גילו שתופעת הניתוק לוותה בהופעת גלים חשמליים בקצב של 3 הרץ באזור במוח הנקרא הקורטקס הפוסטרו-מדיאלי. כאשר גירו חוקרים אזור זה במוחות של עכברים באמצעות אופטוגנטיקה (הבזקי אור המדליקים ומכבים תאי עצב), הם הצליחו לעורר אצלם התנהגות המזכירה מצב ניתוק – מעין חוסר תגובה לסביבה למרות שהחושים פעלו. תגלית זו רומזת שישנו מרכיב ביולוגי במוח שיכול להביא ל"התנתקות" מהתודעה הרגילה, ואולי בעתיד יהיה ניתן לפתח טיפולים המכוונים לנתיב עצבי זה. "מעבר למשמעות הרפואית, המחקר הזה נוגע בשאלה הפילוסופית הגדולה: 'מהו העצמי?'", אמר פרופ' קרל דייסרות', מעורכי המחקר. ואכן, תופעת הפוגה מעוררת שאלות יסוד על זהות: איך המוח יוצר תחושת "אני" והאם ניתן לכבותה ולהדליקה כמו מתג.
חשוב לציין שלמרות הרמזים הנוירולוגיים החדשים, במרבית מקרי הפוגה לא מתגלה נזק מוחי או ממצא ברור בבדיקות רפואיות. לדוגמה, במקרה מתועד של אדם שאיבד את זיכרונו לאחר טיפול שיניים (המכונה "המטופל W.O."), סריקות מוח הראו שההיפוקמפוס במוחו – אותו חלק שאחראי על יצירת זיכרונות – תקין לגמרי. המסקנה הייתה שהבעיה אינה ביכולת הפיזיולוגית ליצור זיכרון, אלא בתהליך הנפשי של "שימור" וקשירת הזיכרון לזהות. כלומר, במצב פוגה המוח יכול לקלוט מידע חדש, אך מסיבות פסיכולוגיות אותו מידע לא משולב בסיפור החיים האישי של האדם.
בדיוק בשל כך, תופעות פוגה מציבות אתגר אבחוני: אין בדיקת מעבדה היכולה לאשר בוודאות שמדובר באמנזיה פסיכוגנית, והרופאים צריכים לשלול אפשרות של התחזות מכוונת. מקרה ג'ודי רוברטס (המפורט להלן) המחיש זאת היטב – חלק מהמומחים הטילו ספק האם באמת סבלה מאמנזיה או שפשוט נמלטה מחייה מרצונה – ובכל זאת, רבים מסכימים שהפוגה היא תופעה אמיתית, גם אם קשה לתפוס אותה.
בשורה התחתונה, הסיבה לפוגה דיסוציאטיבית היא כנראה שילוב של פגיעוּת נפשית, אירועי חיים קשים, ואולי גם נטיות מוחיות עדינות שמקילות את "ניתוק" הזיכרון. מדובר בהפרעה נדירה עד מאוד, אחת המסתוריות ביותר בפסיכיאטריה, ובשל נדירותה גם נחקרת מעט יחסית. נכון להיום אין תשובה פשוטה לשאלה למה אדם אחד יגיב לטראומה בפוגה בעוד אחר לא, אך כל מקרה מתועד מוסיף עוד פיסת פאזל לפענוח התופעה.
סיפורים אמיתיים: כשאדם מתעורר לחיים שאינם שלו
על מנת להבין את החוויה של הפוגה הדיסוציאטיבית, יש לבחון את סיפוריהם של האנשים שעברו אותה – אותם רגעים שבהם חייהם התהפכו באחת. לאורך ההיסטוריה תועדו עשרות מקרים, חלקם זכו לפרסום רב, שהעניקו להצצה נדירה אל התופעה. הנה ארבעה מהמקרים הבולטים והמעניינים ביותר שבחלקם נגענו קודם לכן:
אגתה כריסטי – התעלומה שחייה את ספרי הבלשים שלה
כאשר אגתה כריסטי נעלמה בשנת 1926, היא כבר הייתה סופרת מפורסמת בת 36, אמא לילדה, שהתמודדה עם תקופה לא פשוטה בחייה האישיים – אמה נפטרה באותה שנה ובעלה עזב אותה. בערב ה-3 בדצמבר היא עזבה במכוניתה את ביתה שבמחוז ברקשייר באנגליה, והשאירה מאחוריה רמזים מטרידים: המכונית נמצאה נטושה על יד אגם, ובתוכה מעילה ונהגה של כריסטי, אך מכריה לא ידעו לפענח מה עלה בגורלה. היעלמותה חוללה סערה תקשורתית: יותר מאלף שוטרים ומתנדבים סרקו שטחים נרחבים בחיפושים, ועיתונים ברחבי העולם סיקרו כל שמועה ועקבות אפשריים. רק אחרי 11 יום התגלה הפתרון – כריסטי נמצאה בריאה ושלמה במלון ספא בעיר הרוגייט, כ-300 ק"מ מביתה, שם שהתה כל העת תחת שם בדוי. היא הזדהתה בפני עובדי המלון בשם תרזה ניל. כשבעלה של כריסטי הגיע לזהותה, התברר שהיא אינה מזהה אותו ואף לא זוכרת מי היא בעצמה. כריסטי הושבה הביתה ונבדקה על ידי רופאים, ולאחר מנוחה התאוששה – אך בניגוד לגיבורות ספריה, את התעלומה שלה היא בחרה לא לפתור בפומבי. כריסטי סירבה מאז לדבר על אותו פרק זמן אבוד, ולקחה את סודה אל הקבר.
באותו זמן התייחסו הרופאים למקרה כאל "אמנזיה זמנית" ייתכן בשל זעזוע נפשי. מחקר נוירולוגי שפורסם ב-2003 בחן מחדש את התיק הרפואי של כריסטי והעלה השערה שסבלה מאמנזיה פסיכוגנית – אובדן זיכרון ממקור נפשי – שנגרמה בעקבות רצף האירועים הטראומטיים בחייה. ואולם, היו גם מי שהטילו ספק: יש שטענו כי כריסטי ביימה את היעלמותה כמעשה נקם בבעלה, או כתעלול פרסומי מתוחכם (למרות שקשה לראות כיצד פרסום כזה היה משרת אותה באותה עת).
עד היום נותר המקרה של כריסטי נתון לפרשנויות – האם חוותה באמת פוגה דיסוציאטיבית בעקבות המשבר בחייה, או שמא תכננה את ההיעלמות בצלילות דעת? כך או כך, היעלמותה בת ה-11 יום של מי שנחשבה ל"מלכת ספרי המתח" הייתה אולי התוודעותו הראשונה של הציבור הרחב לתופעה המוזרה של בריחה מהזהות. מקרי פוגה אחרים שיבואו אחריה יחזקו את ההבנה שזה יכול לקרות – גם אם לעיתים רחוקות – במציאות ולא רק בסיפורים.
אנסל בורן – ההשראה מאחורי הספר "זהות כפולה"
סיפורו של אנסל בורן הוא כנראה אחד המקרים הראשונים שתועדו בהיסטוריה הרפואית כפוגה דיסוציאטיבית – והוא כה מפורסם עד ששימש השראה לשמו של גיבור ספר מפורסם בשם "זהות כפולה" (Jason Bourne). בורן היה מטיף כפרי פשוט מרוד איילנד, ארה"ב, בן 61 בשנת 1887. בחודש ינואר אותה שנה, לאחר תקופה של מתח בריאותי (בורן סבל בעברו מהתעלפויות מוזרות ומה שהוגדר "התקפי עצב" קצרים), יצא לנסוע לעיר סמוכה – אך לא שב. בני משפחתו המבוהלים פרסמו מודעות בעיתונים על היעדרו, ובתיאור ציינו כי הוא "נוטה להתקפים משונים של חוסר הכרה זמני", אך מעולם לא קרה שנעלם לגמרי. משום שבורן נשא איתו סכום כסף גדול במזומן, שיערו בתחילה שנשדד ונרצח.
האמת שהתגלתה הייתה מוזרה אף יותר: כחודשיים לאחר שנעלם, בחודש מארס 1887, התעורר אנסל בורן בדירה בעיירה נוריסטאון שבפנסילווניה – מרחק גדול מביתו – כשהוא אינו יודע היכן הוא נמצא ואיך הגיע לשם. כשהביט סביבו גילה לתדהמתו שחייו בשבועות האחרונים היו חיים של אדם אחר: הוא התגורר בדירה שכורה תחת השם "איי. ג'יי. בראון", עבד בחנות כלי כתיבה שפתח הוא עצמו במרכז העיירה, והכיר היטב את שכניו – אך בורן עצמו לא זכר דבר מכל זאת. למעשה, מבחינתו היה התאריך עדיין ינואר והוא היה בדרכו לבקר קרובי משפחה.
בורן שב לביתו ברוד איילנד והמשיך בחייו הרגילים, כשהוא לעולם לא חווה עוד אפיזודה דומה – אך סיפורו נחקר בידי פסיכולוגים מובילים של אותה תקופה, ביניהם וויליאם ג'יימס, במאמץ לפענח מה קרה. זהו אחד הדיווחים הראשונים בהיסטוריה הרפואית על "פוגה" (המונח עצמו עוד לא היה בשימוש אז), ותיאור המקרה של בורן תרם רבות להגדרת ההפרעה. מתיאוריו עלה שבתקופה בה היה "אדם אחר", הוא תיפקד באופן נורמטיבי לגמרי: זכר איך לנהל עסק, ליצור קשרים חברתיים, לבשל ולבצע פעולות יומיומיות – אך הזהות האישית שלו (זיכרונותיו, שמו, עברו) כאנסל בורן פשוט לא הייתה נגישה לו.
באותו זמן תואר המקרה כ"אמנזיה מסתורית", ורק בתחילת המאה ה-20 הוענק למצב השם הרשמי "פוגה דיסוציאטיבית". נדירותה של התופעה הודגשה כבר אז: מאז מקרה בורן לפני כ-135 שנה, תועדו רק עשרות מקרים דומים בספרות הרפואית. סיפורו של בורן המחיש בצורה דרמטית עד כמה הזהות שלנו יכולה להיות שבירה ומופרדת מזיכרונותינו – אדם יכול לאבד את עצמו, ובו בזמן להמשיך לחיות כאחר.
האנה אפ – הנעדרת שנעלמה שוב ושוב
האנְנה אפ, מורה בת 23 מניו יורק, הפכה בעשור האחרון לפנים העכשוויות של תופעת הפוגה – ומקרה טרגי במיוחד שלה. סיפורה של אפ מדגים כיצד הפוגה יכולה לשוב ולהכות יותר מפעם אחת, ולהפוך לתעלומה ממושכת שאין לה סוף ברור. הפעם הראשונה התרחשה, כאמור, באוגוסט 2008: אפ יצאה בבוקר מביתה לריצה ולא שבה. כאשר נמצאה כעבור כמעט שלושה שבועות – חבולה, מיובשת וחסרת זיכרון – הרופאים אבחנו אותה כסובלת מפוגה דיסוציאטיבית. אפ התעקשה שאין לה כל זיכרון ממה שעשתה בזמן שהייתה חסרה, אך צילומי אבטחה ותצפיות סיפקו רמזים מטרידים: היא נצפתה משוטטת יחפה ברחבי מנהטן, נראתה נכנסת לחנות Apple כדי לבדוק מיילים, ולבסוף אותרה כשהיא צפה במימי הנמל של ניו יורק ונמשתה משם ברגע האחרון. היא שרדה באורח נס – ובתודעתה חל "ניתוק" מוחלט של אותם 20 יום. כאשר קמה ממיטת בית החולים, לא זיהתה בתחילה אפילו את שמה בעיתונים שדיווחו על היעלמותה.
לאנה אפ לא היה עבר של טראומה קשה או מחלה נפשית, והטריגר האפשרי היחיד שזוהה בדיעבד היה לחץ שולי יחסית: תחילת שנת הלימודים החדשה בבית הספר שבו לימדה. היא קיבלה תמיכה נפשית צמודה לאחר האירוע וחזרה לתפקוד – אולם כעבור חמש שנים, בספטמבר 2013, זה קרה שוב. אפ, שעברה אז למרילנד, נעלמה ממקום עבודתה למשך יומיים. הפעם היא נמצאה מהר יותר, משוטטת בעיירה קטנה, מותשת אך בריאה. היא התאוששה ושבה לשגרה, אך כעת כבר הובהר שזהו דפוס חוזר. היא עצמה החלה לחיות בחשש מפני אובדן שליטה נוסף.
למרבה הצער, בפעם השלישית אפ כבר לא חזרה: בספטמבר 2017, בעת שעבדה כמורה באי סנט תומאס (איי הבתולה), היא נעלמה שוב – ימים ספורים לפני שהוריקן מריה הכה באזור. עדי ראייה סיפרו שהתנהגותה בבוקר ההיעלמות הייתה משונה: היא דיברה במונוטוניות, ענתה בשברי משפטים וחלמה בהקיץ, כאילו "לא הייתה באמת שם". לאחר שסערת ההוריקן חלפה, התברר שאפ איננה. חיפושים נרחבים נערכו באי ובסביבתו, אך אפ לא נמצאה מעולם. נכון להיום (2025) היא נחשבת לנעדרת, ויש הסבורים שלא שרדה.
סיפורה של האנה אפ זכה לתהודה תקשורתית רחבה בארה"ב, לא מעט בשל אופיו החריג: מעטים האנשים שתועדו עם יותר מאפיזודת פוגה אחת, ואפ חוותה לפחות שלוש. היו שהעלו ספקולציות שונות לגבי מצבה – החל מהפרעת אישיות מפוצלת, דרך אפיזודות דמויות-אפילפסיה, ועד השערות רוחניות על "גלגול נשמות" (תיאוריה שאפ עצמה לא תמכה בה כשהוצגה בפניה). הוריה של אפ תיארו אותה כאדם בריא ושמח באופן כללי, ללא היסטוריה של טראומה. למרות זאת, נראה שבמוחה של אפ הייתה איזו נטייה נסתרת לניתוקים תחת לחץ, גם אם הלחץ לא היה קיצוני במיוחד. המקרה שלה ממחיש שעדיין רב הנסתר על הגלוי בהבנת התופעה: מדוע מוח אחד מתנתק שוב ושוב, בעוד אחרים לעולם לא יחוו אפילו אירוע בודד?
ג'ודי רוברטס – 12 שנה של חיים חדשים שנמחקו
אם סיפורה של אגתה כריסטי התפרסם בשל פרק הזמן הדרמטי של 11 ימים, הרי שהמקרה של ג'וֹדי רוברטס הדהים רבים בשל אורכו הבלתי נתפס: היא חיה חיים שלמים תחת זהות אחרת במשך 12 שנים לפני שהתגלתה. רוברטס הייתה עיתונאית בת 26 בוושינגטון בשנת 1985, כשהיא נעלמה ביום בהיר אחד כאילו האדמה בלעה אותה. מכוניתה נמצאה נטושה בחניון, חפציה האישיים נותרו בבית, וחבריה ועמיתיה לעבודה לא הצליחו לספק רמז מה יכול היה לקרות. כיוון שרוברטס ערכה באותה תקופה תחקירים נועזים בעבודתה (בין השאר על פרשיות שחיתות ועל רוצח סדרתי ידוע), התעורר חשש שנפלה קורבן לפשע או שמישהו פגע בה עקב עבודתה. חקירת המשטרה לא העלתה ממצאים, והתיק התקרר עד שלבסוף נסגר.
חלפו שנים. בשנת 1997, במרחק אלפי קילומטרים משם, אישה בשם "ג'יין דה ויליאמס" חיה עם משפחתה באי סיטקה באלסקה. לבעלה קראו דן ויליאמס, והיא ניהלה עסק קטן לעיצוב אתרי אינטרנט. במקרה לחלוטין, מכר לשעבר מעירה של ג'ודי רוברטס פגש את האישה הזו והבין שהיא דומה דמיון מדהים לעיתונאית הנעדרת. התברר ש"אשתו" של דן ויליאמס היא למעשה ג'ודי רוברטס, שהתגלגלה לאלסקה וחיה שם בזהות חדשה, בלי שמץ זיכרון מחייה הקודמים בטקומה, וושינגטון.
רוברטס עצמה, כשנחשפה לאמת, הייתה בהלם כמו כולם. היא סיפרה שאין לה כל זכרונות מלפני מאי 1985 – הנקודה בה "התעוררה" כביכול במרכז קניות בקולורדו, מבולבלת וללא ידע מי היא. לדבריה, באותו רגע הבינה רק שאיבדה את זיכרונה, אימצה את השם ג'יין דה, ובנתה לאט לאט חיים חדשים: היא שהתה תקופה בבתי חולים, למדה באוניברסיטת דנוור, עברה לאלסקה, התחתנה והקימה עסק. כעת, כאשר שבה במפתיע למשפחתה המקורית, היא נאלצה "להשלים" פער של 12 שנים שלא קיימות בתודעתה – הוריה המזדקנים, ארבעת אחיה שגדלו, חברים שנישאו ואירועים אישיים רבים ששמעה עליהם כאילו קרו למישהי אחרת.
סיפורה של רוברטס העלה דילמות רבות. מצד אחד, מומחים ציינו שהיעלמות כה ממושכת היא נדירה בצורה קיצונית, וחלקם אף הטילו ספק: "אובדן זיכרון ל-12 שנה הוא דבר בלתי רגיל לחלוטין", אמר פסיכיאטר בכיר באוניברסיטת וושינגטון. היו שחשדו כי רוברטס אולי ניצלה הזדמנות "לפתוח דף חדש" בחייה ובחרה לנתק קשר ביודעין – במיוחד לאור הדיווחים שהיא פינתה את חשבון הבנק שלה ולקחה את חתוליה למכלאה ימים לפני שנעלמה, כאילו תכננה לעזוב. מצד שני, אנשי מקצוע בתחום הזיכרון הצביעו על כך שלא נראו אצל רוברטס סימנים להפרעה אחרת או למניע נסתר, וכי אמנזיה ממושכת – על אף נדירותה – תועדה בעבר במצבי קיצון.
משפחתה של רוברטס, מצידה, מעידה שהיא באמת לא זיהתה אותם ולא זכרה דבר מחייה איתם, מה שתומך בהסבר של פוגה דיסוציאטיבית טוטאלית. הרשויות, שחשדו תחילה בפלילים ואף פתחו מחדש את התיק כחקירת רצח זמן קצר לפני מציאתה, נאלצו לסגור אותו לאחר שהסתבר כי "הקורבן" בחיים. בסופו של דבר, ג'ודי רוברטס זכתה להזדמנות נדירה להשתקם: היא למדה שוב להכיר את הוריה ואחיה, וככל הידוע לא חוותה אירוע דומה נוסף. היא עצמה נמנעה מחשיפה תקשורתית, אך סיפורה הפך לדוגמה בולטת בספרות הרפואית בשאלת ההבחנה בין פוגה דיסוציאטיבית אמיתית לבין היעלמות מכוונת.
בין מציאות לזיכרון: השלכות ותובנות
המקרים שלעיל – משיטוטו של אנסל בורן בעיירה זרה במאה ה-19, דרך ההיעלמות המתוקשרת של אגתה כריסטי, ועד לסיפורה המטלטל של האנה אפ בעידן המודרני – מאירים כל אחד פן אחר של תופעת הפוגה הדיסוציאטיבית. יחד, הם משרטטים תמונה מורכבת של המוח האנושי תחת מצור נפשי: כיצד, במצבים חריגים, הנפש יכולה לנתק את עצמה מהכאב והסטרס באמצעות מחיקת זהות וזיכרון, באופן זמני.
עבור האנשים שחוו פוגה, המשמעות היא קריסה פתאומית של סיפור חייהם: הם עלולים לאבד בני זוג, עבודות ומערכות יחסים במהלך התקופה שבה היו "אחרים". משפחותיהם נקלעות למשבר עמוק, בין אם בחיפוש ממושך אחר נעדר – לעיתים אף תחת צל של חשדות פליליים – ובין אם בהתמודדות עם אדם אהוב ששב הביתה כעבור זמן ואינו זוכר אותם כלל. כפי שראינו, הורי האנה אפ וחבריה חיו שנים בחוסר ודאות מייסר, ומשפחתה של ג'ודי רוברטס כמעט שהתייאשה בחושבה שארע לה הגרוע מכול.
ההלם של החזרה מפוגה קשה לא רק לנפגע עצמו אלא גם לסביבתו: האם האדם שחזר הוא אותו אדם כפי שהיה? כיצד ממשיכים מכאן? שאלות כאלה ניצבו בפני בעלה של כריסטי, בפני בעלה של רוברטס ובפני כל קרוביהם של אלו שהתעוררו לחיים כפולים. התמיכה המשפחתית והטיפול הפסיכולוגי הם חיוניים בשלב זה. גישה אמפתית ותומכת מצד מטפלים מסייעת ליצור תחושת ביטחון, ולעודד בהדרגה את חזרת הזיכרונות ואת היכולת להתמודד עימם. במקרים מסוימים מיושמות טכניקות כמו היפנוזה או ראיונות תחת תרופות מרגיעות כדי לנסות ולשחזר את הזיכרון האבוד, אך לא פעם הזיכרונות חוזרים מעצמם, באופן טבעי – במיוחד אם לא נוצרה בתקופת הפוגה אישיות חדשה לחלוטין המנותקת מהעבר.
חשוב להדגיש: לא קיימת תרופת פלא או פרוצדורה רפואית פשוטה ש"מחזירה" את הזיכרון, והטיפול מתמקד בעיקר בשילוב של פסיכותרפיה תומכת, טיפול בטראומה, וחיבור מחדש של האדם לזהותו הקודמת.
מקרי הפוגה המפורסמים גם מעלים לדיון את נושא האמון – הן אמון הציבור והן אמון הממסד הרפואי. לא פעם, אנשים שצפים מחדש אחרי היעדרות ארוכה תחת טענות של "לא זוכר כלום" נתקלים בספקנות. האם הם דוברי אמת או שמא ניסו לברוח מחייהם בכוונה תחילה? התקשורת לעיתים קרובות נוטה לחפש סנסציות ולהטיל ספק במקרים כאלה. למשל, כשיוצגו צילומי האבטחה של האנה אפ משוטטת בניו יורק, היו שתהו האם באמת לא יכלה לבקש עזרה או ליצור קשר – ספק שהתבטא בגישה ביקורתית כלפי הלוקים בהפרעות דיסוציאטיביות, גישה שנמתחה עליה ביקורת כמפגינה חוסר הבנה. גם בסיפור של רוברטס ראינו שמכרים טענו ש"אולי היא פשוט רצתה להתחיל מחדש". ספקנות כזו מובנת, כי הרעיון שאדם שוכח את חייו מרצונו נראה תמוה – אבל בדיוק כאן טמון ההבדל: בפוגה דיסוציאטיבית, אין "רצון" מודע לברוח, אלא מנגנון נפשי כפוי. חלק מהנעלמים אף נענשים חברתית על משהו שלא היה בשליטתם, מה שרק מעמיק בציבור את הרושם המוטעה שפוגה היא תירוץ נוח יותר מאשר תופעה אמיתית. המומחים מדגישים שהמצב אמיתי ומורכב, ודורש גישה של הבנה ורחמים כלפי מי שחווה אותו, ולא חשדנות אוטומטית.
ברמה המדעית, כל מקרה של פוגה מספק לחוקרים הזדמנות ללמוד על המוח והזיכרון. התופעה מאלצת אותנו לשאול: כיצד מאוחסנת הזהות שלנו בזיכרון? האם היא שברירית יותר ממה שנדמה? אם אירועים קשים יכולים "לנתק" את חוט הזיכרון, אולי לכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל – תחת נסיבות קיצוניות – לאבד את עצמו. כפי שניסח זאת פסיכולוג אחד, "אם נביט עמוק, נוכל אולי למצוא רסיס מאנסל בורן בכל אחד מאיתנו" – כלומר, לכולנו יש פנים שונות שאנו מציגים במצבים שונים, וזהותנו הגמישה מתעצבת מהזיכרונות וההקשרים בהם אנו חיים. במצב קיצון, יתכן שהגמישות הזו מאפשרת לפסוע מעבר לקו הדק המפריד בין "אני" ל"אחר".
פוגה דיסוציאטיבית נותרה תעלומה רפואית בחלקה, אך כיום יש מעט יותר מודעות לתופעה מאשר בימי אנסל בורן. אנשי מקצוע בבריאות הנפש יודעים שלנוכח אירוע טראומטי, במיוחד אם אדם נמצא מבולבל הרחק ממקום מוכר ואינו זוכר פרטים אישיים, יש לשקול גם אפשרות של פוגה ולא רק כוונה פלילית או מצב פסיכוטי. במקרים נדירים, הבנה זו הצילה חיים: אנשים שסבלו מפוגה זוהו והוחזרו למשפחותיהם במקום להיעצר או להיות מופנים שלא לצורך לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה. עם התקדמות המחקר הנוירולוגי, אולי יתגלו בעתיד כלי אבחון טובים יותר – למשל סריקה שתזהה את דפוס הפעילות המוחית הייחודי במצב ניתוק, כפי שרמז מחקר סטנפורד. אך גם ללא טכנולוגיה כזו, הלקח החשוב ממקרי הפוגה הוא הכוח והמורכבות של הנפש האנושית. מדובר בהמחשה קיצונית לאופן שבו מוחנו יכול להגן עלינו מפני כאב נפשי אדיר, ובו בזמן להציב אותנו ואת יקירינו במבחן קשה מנשוא.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הסיפורים הללו – של כריסטי, בורן, אפ, רוברטס ואחרים – משמשים לנו תזכורת מרתקת ודרמטית לכך שהזהות והזיכרון, שאנו לוקחים כמובנים מאליהם, הם במידה רבה פלא שביר. בכל אחד מהמקרים, חזרתם של הגיבורים לעצמם הייתה בבחינת נס אישי – רגע של התעוררות שבו פיסות העבר התחברו שוב לתודעה. אך גם לאחר "סוף טוב" כזה, איש מהם לא ישכח (אירונית, דווקא אלו שחוו אובדן זיכרון לא ישכחו את לקחי החוויה) עד כמה דק הוא הגבול בין הזיכרון לשכחה, בין העצמי לבין האובדן שלו. התופעה ממשיכה לאתגר את המדע, ואת סקרנותנו: כיצד אפשר שבן-אדם ישכח את חייו, יאמץ חיים אחרים, ואז ישוב – כאילו היה זה חלום? התשובה, ככל הנראה, טמונה אי שם בנבכי הנפש והנוירונים, ומחכה למחקרי העתיד שיפענחו אותה.