כיכר השבת

גיל ההתבגרות

דור הבינה המלאכותית והמנה החמה | איך אפשר לעזור לנוער שלנו?

נוער בסיכון הוא כבר קצה הרצף. מה עם כל מה שקורה הרבה לפני? למה צריך לחכות שהם יהיו בסיכון כדי לעזור להם? האם יש מה לעשות עוד לפני, בשלבי הביניים? בשלבים בהם העיניים כבר כבויות והלב חלול אבל המעשים עדיין על אוטומט? (משפחה)

| 2 | כיכר השבת |
דור הבינה המלאכותית והמנה החמה | איך אפשר לעזור לנוער שלנו?
(צילום: Marina Demidiuk / shutterstock)

אני יושבת בחתונה של חברה שמחתנת, סביב שולחן עם שכנות מהשכונה, רובן מורות בסמינרים מוכרים כאן באזור. מחכים שהחתן והכלה יצאו מחדר הייחוד ובינתיים השיחה זורמת לכל מיני כיוונים מעניינים. איכשהו הגענו לדבר על הבינה המלאכותית והמלחמה בעזה, הכל התערבב לו ביחד.

  • הורים למתבגרים? בואו להמיר חרדה במנהיגות

"לאן את חותרת?", שאלתי את שכנתי המורה, כשראיתי לאן השיחה גולשת. מסתבר שכל המגמות שקורות היום מבית ומחוץ, מעניינות אותה מאד בתור אשת חינוך. היא רוצה להבין מה סגנון ואופי הבנות שהיא תקבל לחנך בשנה הבאה. דור יוצאות מלחמת חרבות ברזל, דור שגדל על טכנולוגיה ובינה מלאכותית, כאשר עד לא מזמן, הפחד והחשש המקסימאליים היו הטלפונים עם הסמס...

הנוער של היום גדל על ריגושים זמינים, טראומות מצטברות, וארוחות צהריים של "מנה חמה" מלאת כימיקליים מחוממות היטב במיקרוגל. "אז עם מה אנחנו נשארים בעצם?", היא שאלה. "הכל יהיה בינה מלאכותית עוד רגע, אז מה נותר ללמד, ובעיקר, את מי??".

>> למגזין המלא - לחצו כאן

מורה אחרת סיפרה לי באסיפת הורים שהתקיימה בבית יעקב, שהיא ממליצה לכל הבנות והכלות שלה לבחור כל מקצוע שהוא, רק לא הוראה. וזו מורה שמחנכת כבר 40 שנה! שאלתי אותה מה הסיבה שהערך המקודש של חינוך איננו כבר מקצוע נחשק. היא הסבירה לי שכיום זהו אחד המקצועות הקשים, הדור חצוף והמשמעת קשה. ואנחנו עוד מדברים על בית יעקב, לא על מה שקורה בחוץ בבתי הספר הכלליים...

באמת נשמע מבהיל. אמאל'ה, לאיזה דור אנחנו מגדלים כאן ילדים???

בואו נבחר להתבונן ולנסות ללמוד מה השיעור. מה המציאות הזאת באה ללמד אותנו – המבוגרים, ובעיקר לנסות לשמוע, מה הבקשה האמיתית שלהם, זו שמתחת לכל ההתרסה והחוצפה, במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב, האמת הכנה שהם לא טורחים להסתיר ואומרים אותה, ישר לפנים.

המציאות מגלה לנו, שכל מה שניתן להמיר בטכנולוגיה, כבר קורה: הבינה המלאכותית והבוטים כבר כאן. מכוניות נוסעות ללא נהג, בוטים כותבים עבודות סמסטר, עונים לשירות לקוחות בטלפון ומבצעים פעולות הרבה יותר מהר, מדוייק ויעיל מבני אדם.

דבר אחד ויחיד, שום בוט בעולם לא יוכל לעשות, ושום בינה מלאכותית, מתוחכמת ככל שתהיה, לא תוכל לספק: חום ואהבה. שייכות וקשר. משפחה. לבוט יש הכל. מלבד דבר אחד: אין לו לב.

את הכל אפשר לקחת לנו או להחליף. מלבד הלב. וזהו הדבר היחיד והעיקרי שהנוער שלנו מבקש היום: תראו אותנו בעיניים. תרגישו אותנו ולמדו אותנו להרגיש: אהובים, יכולים, גדולים ונבחרים. תנו לנו להרגיש שייכים. להרגיש ראויים. 

לא רוצים להרגיש יותר עוד איזו אבן בחומת מצריים. לא רוצים להרגיש כמה אתם ההורים, עסוקים כל היום במרדף אחר הספקים, לא רוצים להצטיין רק כי ככה חייבים ורק ככה אפשר להשיג שידוכים, נמאס. 

אמר רבי יהודה (מדרש חדש, פרשת וארא): כגאולה ראשונה, כך גאולה אחרונה. שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים" וגו'.

ישנם אין ספור מדרשים בנושא ההקבלה בין גאולת מצרים לגאולה אחרונה לה אנו מצפים. דבר אחד ברור, הסיפור חוזר על עצמו, ועלינו להקשיב. פאניקה ונסיון לעצום עיניים מול הנגישות של הטכנולוגיה והריגושים הזמינים, לא יספקו את הפתרון. זה כמו לשים אצבע בתוך סכר ענק שעומד לקרוס בכל רגע נתון.

קיבלתי לא מזמן מייל ארוך וטעון מאשת חינוך בו יש בקשה אחת: הצילו. פני הדור לאן? כל כך הרבה נתק ונשירה סמויה, בתוך המסגרות הטובות ביותר. הנוער מרגיש מנותק. לא מחובר. עושה כמו רובוט, מה יקרה ביום מבחן? מה יקרה כשאף אחד לא יהיה שם להשגיח? אוי ואבוי.

נוער בסיכון הוא כבר קצה הרצף. מה קורה עם כל מה שקורה הרבה לפני? למה צריך לחכות שהם יהיו בסיכון כדי לעזור להם? האם יש מה לעשות עוד לפני, בשלבי הביניים? בשלבים בהם העיניים כבר כבויות והלב חלול אבל המעשים עדיין על אוטומט?

כמה מיילים אני מקבלת מבחורות (שכותבות לי בעילום שם כמובן) על כך שהן מרגישות על הקצה, ומשוועות למענה לפני שהם ימצאו את עצמן בתוך סערת הגלים. עמוק בתוך הסחף מאבדות שליטה. מה יחזיק אותן חזקות וקשורות חזק אל מול כל הניסיונות והריגושים הזמינים? מה ייתן להם כח בסערת הימים ובגלות מצרים האטומה הזו, בה כל מה שנחשב הינו הספקים, רושם ועוד הספקים, עד כלות הנפש וטירוף הדעת??

גאולה ראשונה, נעשתה בחופזה והייתה בבחינת "מתנת חינם" - "כי ברח העם", ואילו הגאולה העתידה תבוא בשובה ונחת - "לא בחיפזון תצאו". שתי הגאולות הינן בעומק, חטיבה אחת: גאולת מצרים מהווה את החלק הראשון, בעוד שהגאולה העתידה, הינה החלק האחרון של מהלך אחד שלם. 

גאולת מצרים נעשתה בחיפזון וכולה על ידי הקב"ה, כאשר עמ"י היה שקוע עמוק במ"ט שערי טומאה, הגאולה נעשתה ללא התערבות ממשית מצדינו (רוב הזמן). הגאולה האחרונה לעומת זאת, הינה ארוכה ותהליכית הרבה יותר, ובשונה מהגאולה הראשונה, דורשת את התיקון שלנו, כבני אדם.

בעל התניא מסביר שגאולת מצרים נעשתה בחופזה, כי היא מציינת את עצם הבריחה מהרוע. ממ"ט שערי טומאה, שבלעו אותנו ואיימו להכחיד אותנו. כשיש רע, בורחים. אין זמן להתמהמה אפילו דקה אחת מיותרת. מה שאין כן בגאולה אחרונה, בה יהיה מהלך של תיקון של הפיכת הרע לטוב. 

כמה אנחנו כהורים לנוער מתמודד, רואים וחווים את זה על בסיס קבוע: איך שעלינו לגייס כלים מצד "הלא טוב" על מנת לתקן ולהביא אותם אל הטוב המוחלט. אל הבחירה בטוב מחדש. כמה כל המהלך איתם הינו תיקון אחד גדול של הפיכת הרע לטוב...

כמה תיקון ואומץ זה דורש, לרדת אליהם לעומק הבור במקום לברוח ממנו. לשלב כוחות של בריחה מהרע עם הפיכתו לטוב. זהו תיקון שדורש המון הכוונה ולימוד והוא זה שיביא לגאולה השלימה, בה כל הכוחות כולם ישרתו אך ורק את הטוב המוחלט של בורא עולם.

ועדיין, מה קורה עם כל "האמצע", וכל אלו שליבם כבר קבור בתוך הלבנים של הפירמידה והם מרגישים שעוד רגע, נגמר להם הכח?

אם נחזור רגע למקורות, נוכל לגלות שהכל רמוז שם: התפקיד שלנו באחרית הימים, הבקשה של הדור הצעיר ללב פועם ומרגיש, וההגדרה של עצם התפקיד שלנו, שדורש תיקון:

לעבור ממצב של הישרדות (הספקים, רגשות בצד, לעשות רק מה שצריך וקדימה)
למצב של חיים מחוברים (רגש, חיבור, שייכות, אמת, נחת ותהליך).

ר' צדוק מלובלין אומר, שהתורה נכתבה, אש שחורה על גבי אש לבנה. הכוונה היא, אש שחורה- אלו הדינים, ההלכות, הצמצומים. יראת החטא. אש לבנה – הכמיהה, בערה, כיסופין, רצון עז לקשר ושייכות, יראת האהבה. האש השחורה, מתלבשת ע"ג האש הלבנה ויחד יוצרת את צורת היהודי השלם.

דור אחרון כבר לא יסתפק באש השחורה. ביראת החטא לבדו. זה כבר לא מספק אותם, רק ה"אסור אסור, מותר מותר", הם רוצים את הרובד הנוסף, המשלים: את יראת האהבה. הם מחפשים קשר ורגש של שייכות עמוקה לקב"ה, ואם אין להם את זה, גם האש  השחורה מתקלפת ולא מחזיקה מעמד בדור שטובע בגלות של טיט ולבנים, עבודה, עבודה, הישגים הישגים. בדור שעסוק כל היום ב"צריך צריך צריך".

המציאות קוראת לנו לשינוי. להחייאת הלב.

לא מספיק היום להקנות לילדים ערכים. הם מחפשים את הלב. את הקשר, את העיניים והלב שבאמת רואים ומאמינים בטוב שלהם, הם מחפשים ומבקשים את הפתיחות הכנות והאמת. האם נצליח להכניס רגש, חיבור וכנות בתוך השיח החינוכי? בתוך מערכות החינוך? בתוך השיח הביתי שלנו, כהורים?

הנוער מבקש להתחבר רגשית. יש המון ריגושים נוצצים וזמינים בהישג יד. צריך לב בוער וחי מלא ברגש מחובר, כדי לעמוד בפיתוי ולהישמר. לא מספיק היום הגבולות החיצוניים, צריך גם שייכות עמוקה כדי לשמור עליהם מבפנים. מחוברים. גאים. שייכים.

כתוב בנבואה שחותמת את הנביאים, האחרונה לחלוטין, של הנביא מלאכי:

"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא...והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", למה נאמר לב אבות דווקא? אלא שיש לדבר קודם ללב האבות.

אומר רש"י על המקום: לכו ודברו לאבותיכם, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לקדוש ברוך הוא. ועל ידי כך, ישובו "לב בנים על אבותם".

רש"י לא דיבר על נוער מתמודד, הוא דיבר על כל הבנים כולם. כי אלו הם ילדי הגאולה - מביאים איתם בשורה ובקשה אחת גדולה: לקשר לשייכות וללב חי ופועם, לאמת, לכנות ולהיות מחוברים באמת. מבקשים לקבל מנה חמה ואמיתית של קשר וקרבה, זהו דור שמלמד אותנו מחדש, את שפת האהבה.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

הכותבת היא מייסדת ארגון "אהבת עולם" - הבית המקצועי להורים לנוער מתמודד

תוכן שאסור לפספס
2 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
התגובה נשלחה בהצלחה.
בקרוב התגובה תיבחן ע"י העורכים שלנו, אם תימצא תקינה תפורסם באתר.
2
מאמר מדהים!!! תמיד נהנית מהכתיבה הנפלאה של נעמי סובול ממליצה בחום על האתר של אהבת עולם יש שם תכנים מעולים, שיעורים, מאמרים, יועצים, וכל מה שצריך הורה לילד מתמודד, בכדי לצלוח את הניסיון באהבה, ולצמוח ממנו
1
כל כך נמאס לשמוע על הנוער המנוער מדעת ומרוחניות היום! אולי תתחילו בלהביע הערכה? תנסו משהו כמו, לנוער שלנו קשה, הוא עומד בדברים שהעולם עוד לא ראה, בואו נעריך אותם על שהם עוד אוחזים בחבל? מה זה 'לרדת לבור שלהם'? איזה בור? אנחנו מטפסים על הר! אנחנו גיבורים! אנחנו בחורים טובים. בחורות טובות.
אולי גם יעניין אותך
הורים