בצל המצב הביטחוני החמור ולאור המבצע הצבאי 'מגן וחץ' יצאנו לבדוק עם תושבי הדרום, איך מסבירים לילד בן שנתיים מה זו אזעקה? על הדרך למדנו מהם כמה הקרבה דרושה על מנת לגור בעוטף עזה ואיך הם מתמודדים עם הסבבים שלא נגמרים.
>> המגזין המלא - פרשת בהר בחוקותי
אני נכנס לביתו של שליח חב"ד בעיר שדרות, הרב אושר פיזם, שם הוא מחכה לי יחד עם גיסו, איש התקשורת מענדי ריזל, שדרן וכתב 'קול ברמה', שגם גר בעיר.
"הילדים נולדים במציאות הזאת", פותח הרב אושר פיזם את שיחתנו, "עוד מאז שאני הייתי ילד, כבן שתיים עשרה, אני זוכר את הריצות לממ"ד. זה חלק ממני. כל פעם זה מפחיד מחדש ומי שחושב שירד טיל ונגמר הסיפור, הרי שבעצם כאן הוא רק מתחיל. יש פחדים וחרדות ולעיתים זה נמשך שבועות ארוכים".
"בוא ותקבל פרופורציה", הרב פיזם מכניס אותי לאווירה המתוחה, "מרגע התראת 'צבע אדום' יש לנו בין שתיים עשרה לחמש עשרה שניות להיכנס לממ"ד. איפה שאתה לא הולך, בין אם אתה מתקלח, במכולת או בבית הכנסת, יש את האווירה הזאת. יש שבועות של שקט ואז אתה מנסה להכניס את הילדים לשגרה ויש את הרגעים בהם חייבים לרוץ לממ"ד ואז אין זמן להסביר, הכל זה בשניות. לשלוף אותם ו'לזרוק' לממ"ד".
איך מחליטים מתי לישון במיטה הרגילה ומתי בממ"ד?
"בזמני 'מתח' אנחנו ישנים בממ"ד לכתחילה. יש את הילדים שישנים שם באופן קבוע גם בזמני שגרה. כאשר המצב רגוע יותר – הילדים ישנו בחדר הרגיל שלהם".
שתף אותי בבקשה בהתמודדויות שהצב הבלתי יציב הזה יוצר...
"זוהי התמודדות לא קלה", הרב פיזם נאנח, "זה יוצר לעיתים לילדים הפרעות בלימודים ובאכילה. יש להם ולנו, פחד תמידי. אשתף בקוריוז קטן: נסענו לצפון ואחד הילדים שאל 'איפה הממ"ד כאן'. עניתי לו שכאן אין ממ"ד ואין צבע אדום. הוא לא הבין את זה. לא התקבל אצלו שיש סיטואציה אחרת שאין צבע אדום.
"התמודדות נוספת, בתוך שגרת החיים ההזויה שפוגשת אותנו עוד בשלבי תכנוני בניה: כל מעון או גן זה שנים של תכנונים, הכל חייב להיות ממוגן במאה אחוז. הרי מדובר בילדים קטנים, הם לא יכולים לרוץ תוך חמש עשרה שניות לממ"ד. הכל יהיה כמו בונקר, עם דלתות וחלונות משוריינים. ובכלל, בכל העיר מפוזרים מאות מגוניות. הראש חושב חירום. לאיפה שאתה לא מגיע, כבר באינסטינקט אתה בודק איפה הממ"ד הקרוב".
"נכון שיש אזעקות לעיתים גם במקומות אחרים בארץ", מציין הרב פיזם, "אבל הם לא מתמודדים כמונו באותה רמה של אי היציבות".
ולמה אתם בוחרים להמשיך לגור בדרום?
"הרבי מליובאוויטש שלח את אבא שלי לכאן לשליחות, ואנחנו, את מקום השליחות לא עוזבים. נכון שיכולנו להיות 'שלוחים' במקומות אחרים, אך כאן הקב"ה רוצה שנהיה – וכך אנו עושים".
"בנוסף, כאדם שגר כאן אענה לך על זה בצורה פשוטה ביותר. אם אנחנו נקום ונלך – הטרור ניצח אותנו. לא ניתן לשונאי ישראל לנצח אותנו. וכן", הרב פיזם ממשיך לדבר מדם ליבו, "זה לא מוריד בכהוא זה, מהדרישה שממשלת ישראל תעשה כאן שקט מהשורש. אנשים אוהבים להישמע גיבורים. אבל אנחנו לא כאלה. יש כאן נקודה עמוקה בחיבור שלנו למקום".
איך מסבירים לילדים מה זו אזעקה?
"כפי שאמרתי בתחילה, הם נולדים לזה, אין הרבה מה להסביר, אם כי יש טיפולים שוטפים לילדים באמצעות מרכזי חוסן. אנחנו מסבירים לילדים שאנחנו מאמינים בקב"ה שישמור עלינו ומשתדלים להיות בשמחה. אצלנו בבית, כל פעם שיש צבע אדום רוקדים בממ"ד, באופן של 'שמחה פורצת גדר'. זה גם מפיג קצת את הלחץ".
"מהיום שהילדים לומדים להגיד א' ב', המילים 'צבע אדום' שגורים על לשונם. יש לי ילדה קטנה שכל פעם שיש אזעקה היא אומרת: 'צבע אדום בום'. זה לא פשוט", משתף הרב פיזם.
מה עושים בבית בימים כשאין לימודים?
"אני תמיד מתאמץ להוציא אותם לנשום אוויר. הרי במצבים כאלה של מטחים כל כמה דקות או שעות אי אפשר לצאת מהממ"ד, אז אני דואג שיצאו קצת מהאזור. אתמול המשפחה יצאה לנוח קצת ואני נשארתי בעיר לסידורים".
הרב פיזם מוסיף 'ווארט': "אצלנו בחב"ד כל דבר זה 'להכין את העולם למשיח'. אבל נשאלת השאלה, מה משיח עכשיו בשעה שאנשים עסוקים בצרות העולם, איך כל דבר קשור למשיח? אבא שלי עונה על זה כך: 'ה'צבע אדום' הוא התשובה. אדם שגר בשדרות כל הזמן חושב בתת מודע – אם יש צבע אדום איפה המקום המוגן הקרוב. זה כל הזמן בראש שלך. מה שמלמד אותנו שאם יש משהו שבאמת נוגע לך – אתה באמת תחשוב כל הזמן גם כשאתה עסוק. אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו עושים זה לקרב את הגאולה ודואגים שזה כל הזמן יהיה בתודעה שלנו".
אני עובר לשוחח מנדי ריזל ושואל אותו ישירות, אתם מצליחים לשמור על שגרה בזמנים כאלה?
"לשמור על שגרה לא יכולים, אבל מנסים ככל הניתן. אתן דוגמה מל"ג בעומר: חזרנו ממדורה של המשפחה בשעה אחד וחצי בלילה והתחלנו להתארגן לשינה. פתאום הילד בן השבע אומר לי לפני שהוא נכנס למקלחת 'יהיה צבע אדום?' עניתי לו 'למה שיהיה'. מסתבר שהייתה לו אינטואיציה. כמה דקות אחר כך שמעתי מטוסי קרב. השעה כבר כמעט שתיים בלילה. זה משהו לא שגרתי. עוד לפני הודעת דובר צה"ל קיבלתי עדכון שיש תקיפה בעזה. במצב כזה אני מבין 'פנינו לאן' ואמרתי לאשתי 'בואי נוריד אותם לממ"ד'. הילדים התארגנו לשינה בחדרים הרגילים, אבל לא רציתי לקחת סיכון".
מה אומרים לילדים כשאתה מחליט על דבר כזה?
"'צה"ל תוקף כעת את האויבים שלנו, ב"ה. עלינו ללכת לממ"ד. יש מחבלים עכשיו נהרגים'. אני מסביר להם את זה כדי שירגישו שיש סיבה למעבר החד הזה מהמיטה הנעימה לממ"ד הקטן, שם הם ישנים בצורה מאולתרת ועם לחץ".
איך מסבירים לילדים מה זו אזעקה?
"הם כבר יודעים. כל פעם שיש ירי בן השבע שואל 'זה אומר שיש הסלמה?'. אני תמיד עונה לו שזה בקטנה. הם כל הזמן רוצים לדעת על המצב. כשיש אזעקה אני אומר להם – 'טוב, נכנסים לממ"ד וב"ה כעת אנחנו מוגנים'".
מה אתם עושים בזמן אזעקה?
"יש לנו חמש עשרה שניות עד הכניסה לממ"ד. קודם כל אני מחפש לראות שכולם בממ"ד. רץ לתפוס את הילד בחוץ תוך סיכון שאני עצמי יכול, חלילה, להיפגע".
"זה ללכת על חבל דק", משתף ריזל, "מצד אחד יש, כאמור, חמש עשרה שניות להיכנס לממ"ד ויש פאניקה להספיק להיכנס בזריזות, ומצד שני – אני מנסה להשליט את המוח על הלב ולהיות רגוע עד כמה שניתן".
אתה יכול למצוא את עצמך צועק 'איפה הילדים' אבל במרכז חוסן מלמדים אותך איך להעביר את זה רגוע יותר...
"בזמן האזעקה אני קודם כל סוגר את הדלת. אחר כך אנחנו אומרים פרק תהילים ושרים קצת. עד ששומעים את הפיצוצים בצרורות. וזהו. אחרי כמה דקות – יוצאים. אני קודם כל יוצא לעדכן שהכל בסדר וחלק מהילדים נשארים בממ"ד עוד כמה דקות. במקום לרוץ ולחזור שוב – הם מעדיפים להישאר לשחק שם".
לא פשוט...
"מאוד", מסכים ריזל, "אחד התסמינים שמרכז חוסן כבר מדברים על זה שנים, זה שילדים בעוטף, לא מעט מהם, מרטיבים בגילאים מבוגרים יותר. כמו גם העובדה כי שיעור ההשמנה הגדול ביותר בקרב ילדים בישראל זה בשדרות. אין ספק שאלו תוצאות לוואי של שגרת החירום".
מה גורם לך להישאר כאן בעיר?
"אשתי מגיע מכאן. אחרת לא הייתי מתקרב", מחייך ריזל, "אך כיוון שאנחנו כאן, אנחנו גם פועלים בשליחות חב"ד בשכונה בה אנחנו גרים. מוסרים שיעורים ועושים פעילויות. ובכלל, אתה מרגיש אחריות גדולה. אם אני לא יהיה כאן - אז מי יהיה?!".
"וכן, הרבה פעמים עולה השאלה הזאת", משתף ריזל ועוד בטרם הוא מספיק להשלים את המשפט הבא – אזעקה נשמעת ושיחתנו נקטעת.
אז אולי יש שאלות ואולי יש להם קשיים – אך הם יהיו שם לתמיד.
טיפים להורים להתמודדות בזמני חירום
אוריאל בלמס - יועץ חינוכי, מנחה הורים ומטפל ריגשי, נותן מספר כללי אצבע שכדאי לאמץ בזמני חירום:
"אומנם אי הידיעה מתי תהיה המתקפה הבאה אינה נעימה", פותח בלמס, "אך בתוך אי הוודאות אנו נדאג, עד כמה שידינו משגת, ליצור 'אי של וודאות', כלומר לנהל את הסיטואציה ולא שהיא אותנו".
מידע
לצמצם את מה שלא חשוב שהילדים יידעו ולתת להם את המידע המדויק, כאשר אנחנו ההורים שולטים במידע שהילד מקבל.
נחדד את המידע החיוני, כגון איפה המרחב המוגן בעת אזעקה, איפה המקלט ליד החנות, כמה זמן יש לנו עד לכניסה למרחב המוגן ואיך נכנסים אליו (בהליכה זהירה ובלי דחיפות).
חושב לעשות תרגול בשעת שגרה.
משפחתיות
לתת את הדגש על הביחד והמשפחתיות בזמן הזה. שידעו לתפעל את עצמם. כל ילד יודע על מה הוא אחראי. חלוקת תפקידים ברורה הינה חשובה ביותר.
לתת את התמיכה הפיזית. חיבוק, ליטוף, נשיקה.
לתווך לילדים את המצב. מה אתם יודעים על המצב. להקשיב להם. לשתף את הרגשות שלהם. לתת להם לשאול שאלות ולענות תשובות פשוטות, ברורות. להסביר את המצב במילים פשוטות: "יש מפגעים שרוצים לפגוע בנו ואנו דואגים שזה לא יקרה. ה' שומר עלינו. אומנם יש מתיחות ביטחונית אך אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים לשמור על עצמנו וכאן אנחנו במקום מוגן. זאת ההשתדלות שלנו".
חשוב להסביר לילדים צעירים מה המשמעות של כל דבר: אזעקה, ממ"ד, מצב מתוח.
חשוב להגיד את המילים: 'נעברו את זה 'ביחד'', 'במרחב המוגן אנחנו בטוחים', 'אנחנו נעשה את ההשתדלות והקב"ה ישמור עלינו'.
כמו כן, ראוי לעודד אותם: 'ראיתי איך עזרת לאחותך לרוץ למרחב המוגן', 'ראיתי שוויתרת בממ"ד על משחק, כל הכבוד לך'.
ניתן לעשות תרגילי ספורט שמשחררים. כמו גם תרגילי נשימה: להפריח בלונים. אולי לעשות תחרות מי מפריח בועות בקצב אחיד בכוס מים, ככה אנחנו עושים נשיפות שאנחנו שולטים בהם.
הדגשים
כדאי להזכיר לילדים שלבקש עזרה זה כוח ולא בושה.
וכן, אם יש תגובות של פחד, בכי, לחץ בגוף – זה בסדר. טבעי שהגוף יגיב ככה בעת חירום. לא בושה לבקש עזרה. תסבירו לילדים שזה מצב אידיאלי מעת כזאת.
וכמובן, חשובה תשומת הלב של ההורים למצבו של הילד. גם לנו יש לחץ וזה טבעי, כמובן. כדאי 'להחזיק ראש' ולהיות קשובים לילדים.
תזכרו: הכוח בידיים שלנו. כהורים, עיניהם של הילדים נשואות אלינו. כשאנו מנהלים את הסיטואציה ולא היא אותנו - הם מסתכלים איך אנחנו עושים את זה, זה ירגיע אותם ויתכן שהם ייקחו את זה הלאה לחיים שלהם.
בשורות טובות!