שלום אני יוני, כיום בן 24 מירושלים, הבן השני ממשפחה בת 6 נפשות. אחריי: אחות וארבעה בנים. הסיפור שלי הוא בנושא היחס בין ההורים לילד המתבגר. יש שינוי טבעי בהתנהגות של הילד המתבגר, וכשזה קרה לי, התגובות היו לא שגרתיות, בלשון המעטה. תמיד חשתי שכשאני קטן וחמוד כזה שלא דורש הרבה, הוריי היו מכרכרים סביבי, וממתינים למוצא פי ככל שיהיה. רק כשגדלתי, בגיל 9, והתחלתי לרצות קצת יותר - הכל נגמר. מאז, מבוקר עד ערב, הגיעו הערות, ביקורות, הרמת קול וביטויים, הדבקת תוויות שהפכו למציאות ולחלק מחיי.
>> למגזין המלא <<
על ההורים שלי כבר סיפרתי?
אז ככה: אבא שלי עובד קשה, מצאת החמה עד צאת הנשמה. יש לו לב טוב והוא מיוצג מדהים בעיני העולם. אבל בבית, הוא מתנהג אחרת: קשה, קצר רוח מהרגיל. אמנם בשונה מאמא אינו צועק, אבל הכל מתוך משטר והוראות ברורות. "על טעויות משלמים", נהג אבא לומר. והנורא מכל היה שהשתמש בכינויים, פגיעות, העלבות, ובכל נשק שעמד לרשותו. ואני, הייתי ילד טהור עם עיניים שותקות, שלא מצליח להבין את ההתנהגות שלו. ניסיתי בכל פעם לבקש מאבא להיות פחות לוחץ ומפקד עלינו, אבל זה לא עזר, והוא המשיך בשיטה וטיפח אותה.
אמא שלי גננת במקצועה, אבל תובענית ובוטה. במידה מסוימת הקושי ממנה גדול יותר. כי תמיד ידעתי שאמא שהיא רכה יותר, צריכה להיות יותר לבבית, ומאוד מכילה ומבינה לעומת אבא. אבל גם אמא הייתה פוגעת, מעליבה, ומצמידה תוויות שעד עתה לא יצאו ממני. גם ממנה הייתי מבקש שתעיר לי לא בצעקות, ולא באגרסיביות, אך לשווא. מיותר לציין שעקב המצב הזה הקשר עם הוריי היה מאוד טכני, ואותי זה היה אוכל מבפנים, ולא נותן לי מנוח. למה? למה אני צריך להיות עם כאב בלב הקטן שלי? והזעם הפנימי שלי גדל בפרט אחרי מה שראיתי...
שבת אחת בבוקר, לאחר תפילת שחרית ביציאה מבית הכנסת, פגשתי את בנימין חבר שלי יוצא עם אביו מבית הכנסת. התמונה שראיתי מול עיניי הייתה, אב ובן משוחחים בידידות ובאהבה. התמלאתי קנאה בו, הרגשתי כמה אני רחוק מאבא שלי, כמה אני רק עובר לידו, וזהו. כמה הכל בנינו הוא רק טכני. נכון, לימדו אותי ש"מה שרואים בחוץ זה לא מה שבפנים..." וגם "הדשא של השני ירוק יותר" אבל מה לעשות שזה היה נראה די טבעי הקשר הזה של בנימין ואבא שלו, היה נראה שהוא לא מתחיל עכשיו, אלא הוא קשר אמיתי ובריא שבטוח מישהו דאג לטפח.
זה אכל אותי, הרגשתי רע, מפסיד, מנוכר, תלוש ומנותק. "מה יש להורים שלי ממני?", שאלתי את עצמי בקול. "מה אני צריך לעשות בכדי להיות יותר רלוונטי עבורם, מדוע אני צריך להוכיח את עצמי בכל פעם בכדי לקבל ייחס הוגן, אוהב, מלטף ומחבק? למה לא אוהבים אותי כמו שאני? למה הכל צריך להיות בצעקות ובעצבים? למה?", סערו המחשבות והתהיות ולא פסקו. הייתי נכנס לשירותים ובוכה, ובלילות לא נרדם ממחשבות. הירידה בלימודים אצלי הייתה בעיצומה, החשק והמוטיבציה להצליח, היו בצניחה, אפילו מבחינה חברתית הייתה ירידה תלולה.
בעוד חבריי ממתינים להגיע הביתה בסיום הלימודים בידיעה שמישהו ממתין להם בכדי לקבל אותם באהבה, אני הייתי במערכת של ריצוי ומתפלל לסיבות ככל שיהיו בכדי לקבל ייחס אוהב. המעניין הוא שאמא שלי עוד הרגישה המחנכת הרשמית והצודקת, ואבא שלי הרגיש שזו שיטה שלו שהוא פיתח בחינוך. ועל זה אמרתי פעם לאחותי חדוה: "את פטנט החינוך של אבא, הוא יכול למכור לרפא"ל (רשת פיתוח אמצעי לחימה) זה שיטה שיכולה למגר כל אויב מזדמן". כך הרגשתי, זה הכאיב לי, ולא יכולתי עוד.
החלטתי לעשות מעשה.
בחצר ביתנו, הייתה גינה. על הגינה הזו אבא שלי השקיע את נשמתו. השקה, טיפח, ניקה, גזם, ולא עזב אותה בכל יום שישי עד שהייתה מושלמת. אוי לו למי שחלילה בטעות דרך שם, זרק לשם משהו, או סתם טעה בשטח הזה. ידעתי גם ידעתי, כי היא הייתה בנשמתו. תמיד חלמתי להיות פרח, בגינה הזו, כי ראיתי את היחס שכל פריט מקבל שם.
יום שישי בבוקר, כשאמא יצאה לעבודה, אבא עדיין בתפילה, בני הבית כבר במוסדות החינוך. נטלתי את המספריים הגדולות של אבא, וחתחתי כמה פרחים מהיפים שבגינה, אלו שאבא מטפח בזמן שאני נובל. לקחתי אותם והנחתי אותם אחר כבוד במחבוא שלי. כשחזרתי הביתה ביום שישי מבית הספר הפרצוף של אבא אמר הכל. פנים חתומות, דיכאון, ושתיקה ארוכה. "יוני, כנס לחדר שלך חכה לי שם", הוא פקד עליי. "ידוע לך מי אחראי על השחיתות הזו?", הוא שאל. "אין לי כרגע תשובה אבא, אבל ביום ראשון היא תגיע", עניתי בקול רועד. אבא היה בהלם מהתעוזה שלי, הוא לא הכיר אותי כך, כנראה ידע שאני מגיב ממקום אמיתי. ובכן, השבת עברה עם פנים חמוצות. אמא שלי כמובן דיברה במשך כל השבת על בל תשחית, ושכל פרח זה פריחה שאסור לעצור, ושאסור להשחית דברים וכו'.
ביום ראשון כשחזרתי מבית הספר המתנתי שהוריי יהיו בבית. ניגשתי למחבוא, נטלתי משם את הפרחים היפים שנבלו כבר ואיבדו את הצבע היפיפה שלהם, וכשהם בידי הרועדת ניגשתי לאבא ואמא בעודם אוכלים את ארוחת הצהריים, ובקול בוכים הכרזתי: "הנה הפרחים אבא, זה ממני, באהבה". אבא שלי, עדיין לא הבין את כוונתי. "תדע לך שעשית דבר חמור ואני כועס מאוד. פריחה יפה כל כך, צבעים נדירים כאלו, כבר לא אוכל להשיג. כואב לראות אותם ככה נובלים", אמר אבא בכאב. ואני, בדיוק למילים האלה חיכיתי. ופעם ראשונה בחיי, התחלתי לנאום בבכי חסר מעצורים:
"בדיוק ככה אני מרגיש! אני נובל מיום ליום, דוהה ומצטמק, ולא טרחתם לרגע להשקות אותי, לפחות כמו הפרחים הללו, הלוואי והייתי פרח בגינה הזו אבא, הלוואי שהייתי מקבל ממך ייחס דומה כמו שאלו הפרחים קיבלו".
בכיתי ובכיתי ולא הצלחתי להירגע.
ואז קרה הדבר, שמבחינתי היה נראה חלום: אבא שלי קם, ניגש אליי, וחיבק אותי חיבוק חם ואוהב, כמו אז כשהייתי ילד קטן. הצלחתי לשמוע אותו בוכה יחד איתי. אמא הביטה בנו בעיניים אדומות, ניגשה אליי, ליטפה אותי וחיבקה בחום שגם אותו כבר הספקתי לשכוח.
זו הייתה הדרמה הגדולה ביותר שייצרתי בחיי, אבל דרמה שהביאה לי את הרגע המרגש והנפלא ביותר בחיי. כן, זה יכול להישמע קיצוני, אבל למי שלא קיבל חום ואהבה תקופה כל כך ארוכה, זה היה רגע אדיר עבורי.
מאז, חלה תפנית. קרו שינויים. הרגשתי שאני חוזר לחיים, הרגשתי ביטחון ואהבה, הרגשתי איך הצבע חזר לי אל הפנים. האור חזר אליי, החשק והמוטיבציה להצליח, ולהרגיש שיש מישהו שאוהב אותי ככה כמו שאני. כשאני חושב על זה תמיד אני נרגש דווקא בגלל שאני חש שאחיי ואחיותיי שכבר גדלו מאז, ניצלו בזכותי.
אולי זה נשמע קסם, אבל הבית הפך להיות רגוע, מבין, תומך, מכיל, ואין בו יותר 'זוג הורים ממורמר' שמרגיש תמיד צורך להתנצח עם ילדיו, או זוג הורים שמרגיש שככל שהם יהיו קשים וחסרי סבלנות, הם חזקים ואם להיפך אז לא, אלא פתאום יש בבית זוג הורים שמעוניין למלא את זכותו להיות שותף לגידולם של ילדיו. כנראה הם היו צריכים את הדוגמא הזו בכדי להשתנות.
אחרי מה שעברתי הבנתי היטב, כל ילד הוא עולם שבונה עוד עולם, ולנו כהורים חשוב לשמור עליו שיצליח לבנות עולם טוב, וישפיע על הסובבים אותו מהטוב שקיבל מאיתנו.
הצגת כל התגובות