מיד עם פרסום הפרשיה המזעזעת (לכאורה) של האם שהזריקה לילדיה במשך שנים אינסולין כדי לקבל קצבה מהביטוח לאומי, עמדתי מול השמיים מביטה בהם באופן אינסטינקטיבי לחלוטין, ללא כוונה מוקדמת או מיוחדת, ומעבירה בראשי בסרט נע את כל רגעי ההתמודדות הקשים שעברו עליי. על זה שהייתי מוכנה לעשות הכל, הכל - רק כדי להימנע מהזריקות הללו לבן המתוק שלי, המתוק מדי, אבל אני יודעת שהן אלו המעניקות לו חיים.
לעומת זאת, לדמיין אמא (אמא!) שאוחזת מזרק ומזריקה בסדרתיות כזו, ללא שום צורך רפואי (לכאורה) והופכת את הנס הזה שנקרא אינסולין לכלי אכזרי העלול גם להמית, פשוטו כמשמעו.
זוכרת את אותם ימים ראשונים בהם נחתה עליי 'המתיקות הזו'. בימים בהם רק התחלתי להבין את משמעות סוכרת נעורים ואת המסע האינסופי בין האיזונים והמינונים. ישבתי ליד הילדון הקטן שלי, מנסה להבין מה בין פחמימה לסוכר ומה היחס של תיקון בזמן עלייה, מה ההבדל בתחושות בין היפר להיפו ואיך מחשבים מנה קטנה של גלידה.
לילות שלמים בהם לא הייתי נרדמת מהפחד, שמא תהיה צניחת סוכר ואני לא אהיה שם בשבילו. רק מהמחשבה על חוסר האונים של הילד בן ה-5 למול נפילת הסוכר האכזרית, גרמה לי לאדרנלין מטורף שלא יכולתי לעצום עין לשנייה.
בכל פעם שאני שומעת על ילד או ילדה שהצטרפו למשפחה המתוקה, אני מרגישה צביטה עמוקה בלב, אחת כזו שממש כואבת ומין תחושה של מחנק. נכון, אחרי שיודעים הכל אפשר להתמודד, אבל עדיין, לבי איתם, כמו ברגעים הראשונים בהם גיליתי כי המתוק המתוק הזה לפעמים מר הוא.
הכותרת 'האם המזריקה' היא כמו בוקס הישר לפניה של המציאות העגומה. איך בכזו זילות, בכזו קלילות בעד בצע כסף (לכאורה כפי שפורסם), מול חיי אדם, חיי ילדים קטנים חסרי אונים, היא הזריקה ללא רחם אם על בנים.
אין מילים לתאר, או לדמיין, את הנזקים הבלתי הפיכים ממנת יתר של אינסולין, אובדן החיים המידי ומראה של ילד קטן בהתקף היפוגליקמיה חמור שנוצר ללא שום סיבה ללא שום צורך על ידי מי שאמורה לגונן עליו בחירוף נפשה, בגופה ובכל הכלים העומדים לרשותה - והיא בחרה להזריק. להזיק.
היראה והפחד שיש להורה לילד סוכרתי בבואם לתקן או להזריק אינסולין, קשה להסביר במילים. רק מי שנמצא בסיטואציה בלתי נמנעת זו יכול להבין את הפרדוקס הבלתי נתפס בין להזריק לילד חיים כמה פעמים ביום לבין המינון שחלילה יכול לגרום לאובדן בין רגע.
כמה אחריות, למידה ושימת לב נדרשת מאיתנו כהורים לילדים מתוקים, לשים לב עד כמה שניתן, עד איפה שהקב"ה לא מסתיר מאיתנו את בינתנו, עד היכן שמסתיימת השליחות המקסימלית שלנו כהורים.
"מתוק כשמר לי" זה השם שנתנה המשטרה לחקירת המקרה המזעזע וזה אכן מר, מר מאוד. אני בטוחה שכל הורה ובמיוחד הורה לילד מתוק היה שמח לגלות שהכול טעות, כפי שטוענים ההורים; שהם לא באמת האביסו את ילדם בסוכר, לא הזריקו לו אינסולין ללא כל צורך. לא גרמו לו לחשוב שהוא חולים במשך שנים על גבי שנים.
הלוואי וזה יהיה בגדר חלום רע, הלוואי ונתבדה כי היה זה ללא כוונה, שתכף נתעורר ונגלה שהכול מתוק, אבל הפעם באמת. כי הורים לילדים מתוקים מוכנים לעשות הכל כדי לזרוק את המזרקים לנצח, ואין מצב שיש הורים שמוכנים להרים אותם ולהזריק ולהזיק. ואם כבר אם מזריקה - רק זו שמזריקה חיים.
הצגת כל התגובות