אחרי שבעה ימים של לביבות וסופגניות ושמן שנחרך על המחבת לפני ואחרי החגיגות. אחרי שכל בני המשפחה הנציחו את טביעות האצבע שלהם על כל רהיטי הבית. אחרי כל האנחות בדבר הקלוריות שדבקו בי בלית ברירה, רק טעימה, אתן יודעות, רק לבדוק שזה אפוי מספיק. החלטתי לשנות כיוון. נכון רק נר שביעי, ומחר ב"ה עוד יום לחגוג. ואף אחד לא יוותר על יומיים של חג קולינרי כל כך. אז הייתי מוכרחה להיות אם יצירתית במיוחד. והחלטתי שלפחות יום אחד נקדיש לנס של יהודית. יהודית שגברה על אליפורנס בחכמה ובאומץ לב בלתי מצוי.
אז הכנתי מרק חלבי בלי טיפת שומן חוץ משמנת אחת. ובלינצ'ס על מחבת טפלון בלי שמן כמעט. ולילדים הסברתי שהיום אוכלים מאכלי חלב זכר לנס של יהודית.
"אבל למה מרק?" שאל בן השש. "פיצה לא יותר מתאימה, הלא יהודית הביאה לו גבינה?בטח פיצה הרהרתי בסודי סודות... עוד מבול קלוריות ואלף הכנות... "גם במרק יש גבינה." הרגעתי את ה"מחמיר" הקטן. "וחוץ מזה יש משהו במרק הזה" לחשתי לכל האחרים "שהוא מרדים ממש, כמו היין שהביאה יהודית."
"באמת?" שאלו כולם בהפתעה. "בטח." לחשתי מרוצה. "עוד מעט תבדקו אם צדקתי אבל קודם כל תסיימו את הארוחה".
והם סיימו. די מהר ובגדיהם נקיים משמן וסוכר וסוליות נעליהם חפים מכל ריבה מגנטית. אין ריח של שמן חרוך וכולם שבעים ומרוצים. "אז מהר למיטות שנבדוק באמת אם המרק עובד. "אמרתי. והפעם לכל תהליך ההשכבה התלווה יצר הסקרנות שהוא סגולה בדוקה נגד יצר העצלות. וכבר הם במיטות ועוד לא שמונה בלילה! נס חנוכה אמיתי. (והציניקנים עוד יגידו שזה רק מפני שלא אכלו מתוק.) אני יושבת לצידם בחושך ואחרי קריאת שמע מספרת להם את כל הסיפור של יהודית. מנסה להתגבר במלודרמטיות על המורה והגננת שכבר סיפרו להם. וזה עובד. העיניים נעצמות אולי זה מפני השעמום. מי יודע. אבל הם מתחילים לנמנם ואני לוחשת להם שבמרק הזה היה משהו שבאמת מרדים, והם מחייכים בעיניים מושפלות. ועוד כמה דקות של לחישות ופינוקים והם כבר עברו לארץ החלומות.
ואז... דפיקות בדלת
אני מנצלת את הזדמנות הפז ומסתערת על המטבח והסלון מקרצפת במרץ את כל שיירי נס פך השמן מהימים הקודמים. ומגלה שעוד לא היה לי לילה כזה בזה החג. אולי מפני שהיו הנשים שותפות בנס קרה גם לי נס הלילה אני אומרת לעצמי. כשאני נוחתת לבסוף חבוטה אך מרוצה על הכורסה שלי עם נס קפה וקובית שוקולד. אחרי כל העבודה מגיע לי. לא?
ואז - דפיקות בדלת. אני פותחת בלי היסוס. למה לא? הבית נוצץ. הילדים ישנים. כמה טוב לפתוח דלת. ואז מגלה את פרצופה המחייך של אחותי תמר ואת ששת הראשים המתוקים של ילדיה הקופצניים. ועוד לפני שהספקתי להתאושש הם כבר מתרוצצים בבית בשמחה. רק שלא יהרסו את נס חנוכה שלי אני מתחלחלת מבפנים אך מחייכת מבחוץ לכולם ומציעה בחיוך: "רוצים מרק חלבי?"
"מרק חלבי?" שואלת תמר בהפתעה,"מה אין לביבות, אין סופגניות, כך אתם חוגגים חנוכה? ובכלל איפה הילדים?" היא שואלת כמעט בנזיפה. מתקרבת לכיריים מציצה לסירים. "הילדים ישנים." אמרתי בחיוך מסופק. "את יודעת היום החלטתי להכין מאכלי חלב לזכר הנס של יהודית."
"מה את אומרת? אחותי? והרדמת אותם מוקדם זכר לאליפורנס?"
"מה קרה, מה לא בסדר?" שאלתי פגועה. "שום דבר." חייכה אליי תמר. אבל אני אוהבת אמהות שלא עושות מניפולציות על ניסים. אני אוהבת אמהות שיודעות לכבד את החג ומנהגיו .והבית חוגג אתם בשמן, אבקת סוכר וריבה ומהומת ילדים. "ילדודס אנחנו זזים," היא מאותתת לצאצאיה שכבר הספיקו להוריד מן המדפים את הפליימוביל ולהתביית בסלון.
"ולמה את, כלומר, למה את אחותי הכבודה." אני מנסה לשאול באסרטיביות, "למה את לא מלבבת לביבות בבית וחוגגת עכשיו עם הילדים?"
"אה אנחנו..." היא לוחשת ממתיקת סוד. "אנחנו היום חוגגים את נס מציאת פך השמן. אמרתי לילדים שהיום נעשה סבב בין הדודים עד שנגלה אצל מי נמצא פך השמן. ובכן אצלך הוא לא נמצא. אז נחפש אצל דודים אחרים." היא אומרת בקריצה לעבר ילדיה שמגלים כי הם שותפים נאמנים למזימה, ומתייצבים לצידה של אמם המסורה, מתוך צייתנות מפתיעה.
"וזו לא מניפולציה על ניסים? אחותי היקרה." אני שואלת כמעט בלי מחשבה.
"איזה מניפולציה." היא עונה. "נראה לך שאשרוד עוד יומיים בלי שיקרה לי איזה נס?"
בפינה זו תקראו על חוקי מרפי והיפוכם בתוך המשפחה ובחצר האחורית. אולי גם על הישרדות מופלאה של כל הורה (אימא במיוחד) במערכת המשפחתית. ועל שלל חוקים (וצחוקים) שאנו כופים על עצמנו, כדי להראות במיטבנו למרות שהאתגר איך לומר- לא קטן עלינו. נשמח אם תשתפו אותנו במשפחוקים שלכם. kikar@kikar.net