הגמרא במסכת ברכות (כח ע"ב) מביאה את דברי המשנה האומרת כי התפילה צריכה שתיאמר בדרך של תחנונים ולכן מי שעושה את תפילתו קבע (ולהלן יבואר מהי תפילת קבע) יש בכך פגם וחיסרון.
בדומה לדברי המשנה במסכת ברכות, גם המשנה במסכת אבות (פרק ב משנה יג) מזהירה מפני תפילת הקבע ומורה כי התפילה צריכה שתיאמר בלשון של תחנון: "רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב יג) כי חנון ורחום הוא ארך אפיים ורב חסד ונחם על הרעה".
לאור האמור כי יש להתפלל בדרך של תחנון, ומנגד יש להיזהר שלא להתפלל בדרך של קבע, מביאה הגמרא במסכת ברכות (כט ע"ב) כמה הסברים מהי ההגדרה של תפילת הקבע שיש בה חיסרון.
לשיטת רבי יעקב בר אידי בשם רב אושעיא, תפילת קבע הינה תפילה הנאמרת רק כדי לצאת ידי חובה, ודומה היא למי שיש על גבו משא (חובת תפילה) ומבקש להשליכו מעליו
רבנן מבארים כי תפילת קבע היא תפילה שאיננה נאמרת בלשון של תחנונים, ואין המתפלל נראה כמי שמבקש רחמים ועומד בבקשה לפני ה'.
רבה ורב יוסף מבארים כי תפילת קבע היא תפילה הנאמרת בלשון קבועה ומבלי שהמתפלל מחדש בה דבר ומביא לידי ביטוי את צרכיו האישיים.
להלכה פוסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן צח סעיף ג) כי יש להתפלל בלשון של תחנונים וכמי שמבקש רחמים, וכמו כן יש להקפיד שהתפילה לא תיראה כמי שרוצה להיפטר ממנה, ולסיים את חובתו המוטלת עליו, וז"ל השו"ע: "יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תיראה עליו כמשא ומבקש להיפטר ממנה".
בעניין זה כתב הביאור הלכה (או"ח סי' צח) כי יש להיזהר מאוד באופן אמירת התפילה, משום שיש פוסקים (הב"ח אליהו רבה ועוד) הסוברים שאם התפלל שלא בלשון תחנונים וכמי שהתפילה נראית עליו כמשוי, הרי שיש לו לחזור להתפלל.
לעניין ההנהגה למעשה כתב המשנה ברורה (או"ח סי' צח סע"ק ט), כי לאור דברי השו"ע והפוסקים, לכתחילה יש להקפיד מאוד להתפלל בלשון תחנונים וכמי שצריך את דבר התפילה מאת המלך, אך בדיעבד אם לא נהג כן, אין לו לחזור ולהתפלל.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד בלבד ואין בהם כלל הוראת הלכה למעשה.