הגמרא בעירובין מ: ובתענית כט: תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צורכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו.
וכך נפסק בשו"ע או"ח סימן תקנב' סעיף י' שתשעה באב החל להיות בשבת יכול בסעודה המפסקת לאכול בשר ולשתות יין וכתב המשנה ברורה בסע"ק כג' דאף על גב שאין חיוב לאכול בשר בשבת אבל למנוע את עצמו מאכילת בשר בגלל האבלות הוי איסור.
הגמרא בתענית ל. אומרת כי אותם האיסורים שאנו מוצאים במי שנוהג אבלות על מתו צריכים אנו לנהוג ביום תשעה באב ולכן תשעה באב אסור בכל העינוגים של אכילה שתייה נעילת הסנדל ולשנות במשנה ובתלמוד וכו'
וכתב רש"י כי הגמרא הוסיפה גם איסורים שאינם נלמדים מדיני אבלות שהרי איסור אכילה ושתייה בתשעה באב אינו נלמד מדיני אבלות על המת דהרי האבל מותר באכילה ושתיה ולכן כתבו הרי"ף והרא"ש דאין לגרוס בגמרא איסור אכילה ושתייה.
ביאור המשנת יעקב את הגמרא בתענית ל.
המשנת יעקב על הרמב"ם הלכות תענית פרק ה' הלכה י' כותב כי כשהרמב"ם פוסק את איסורי תשעה באב כגון רחיצה נעילת הסנדל וכדו' אינו מזכיר שאיסורים אלו נובעים מדיני האבלות של תשעה באב אלא רק כותב שאיסור האכילה ונעילת הסנדל וכדו' הם כמו האיסורים שביום הכיפורים
ומבאר המשנת יעקב שיש לחקור מהו הגדר ההלכתי של תשעה באב האם תשעה באב הוא יום תענית בדומה ליום הכיפורים וממילא האיסורים הנוהגים בתשעה באב עניינם הוא עינוי
או שניתן לומר כי תשעה באב הוא יום אבלות בדומה לאבלות על אדם שנפטר וממילא האיסורים הנוהגים בשעה באב עניינם הוא אבלות על חורבן בית המקדש
ומבאר המשנת יעקב ששיטת הרמב"ם שאיסורי תשעה באב הינם איסורי תענית ציבור למרות שביום תשעה באב נוהגים אבלות על חורבן בית המקדש אבל מהות האיסורים וגדרם ההלכתי הוא כאיסורי תענית ציבור ובדומה לצום יום הכיפורים ולכן כאשר הרמב"ם פוסק את האיסורים הנוהגים ביום תשעה באב הוא לא הזכיר כלל את עניין האבלות על חורבן בית המקדש וכשיטת הרמב"ם ילמדו גם הרי"ף והרא"ש דאיסורי האכילה והשתייה הוי מדין תענית ציבור.
אך שיטת רש"י היא שתשעה באב עניינו הוא אבלות ולכן למרות שהאבל על מתו מותר באכילה ושתייה בתשעה באב הדין הוא שונה וכל האיסורים מהותם ועניינם הוא אבלות ולכן גם איסור אכילה ושתייה אינו איסור של תענית ציבור אלא הוא איסור שנובע מדיני האבלות המיוחדים של תשעה באב ולכן רש"י בתענית ל. דקדק בלשונו והוסיף לדיני האבלות של תשעה באב את האיסור של אכילה ושתייה כי גם איסור זה בתשעה באב נובע הוא מדיני האבלות.
לכאורה הבבלי והירושלמי חולקים האם איסורי תשעה באב הוי אבלות או תענית ציבור
ולכאורה נראה כי גדר עניין יום תשעה באב הוא מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. הגמרא בפסחים נד: מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושים ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושים ובהמשך הסוגיא אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ועיי"ש בביאור הסוגיא
ומבואר בגמרא כי תשעה באב שווה בעניינו ליום הכיפורים למרות שקיים הבדל מהותי שיום הכיפורים הוא מדאורייתא ויש בו כרת מה שאין בתשעה באב אבל הגדרת מהות תשעה באב היא תענית ציבור
אבל בירושלמי ראש השנה פרק ג' הלכה ה' מובא שר' יוחנן היה אומר בתפילת תשעה באב עשרים וארבע ברכות כתפילת תענית ציבור שהיא שמונה עשרה ברכות בתוספת שש ברכות מיוחדות לתענית ציבור כמובא גם במשנה תענית פרק ב' אבל לתלמידיו הורה שלא להתפלל עשרים וארבע ברכות אלא את תפילת השמונה עשרה הרגילה
ופירשו הקרבן העדה על הירושלמי וכן הפני משה שר' יוחנן נהג לומר עשרים וארבע ברכות לעצמו אבל לא הורה כן לתלמידיו מפני שר' יוחנן הסתפק האם תשעה באב הוא יום אבלות גרידא או שיש לו גם דין של תענית ציבור וממילא צריך לומר בתפילה עשרים וארבע ברכות כדין תפילה בתענית ציבור לשיטת ר' יוחנן ובהמשך מביא הירושלמי את מסקנת הספק שר"י בשם ריב"ל סובר שתשעה באב הוא יום אבלות ואין לו דין של תענית ציבור וא"כ חזנין כי הירושלמי סובר שתשעה באב הוי יום דאבלות.
מחלוקת השו"ע והרמ"א אלו דינים נוהגים בתשעה באב החל בשבת
השו"ע באו"ח סימן תקנד' סעיף יט' פסק כי בתשעה באב החל בשבת כל האיסורים הנוהגים בתשעה באב מותרים ואפילו תשמיש המיטה ומקור הדברים הוא ברא"ש וכן פסק הרמב"ן
אבל הרמ"א חולק על השו"ע וסובר שדברים שבצנעא כגון רחיצה והושטת אצבעו למים חמים וכו' יש לנהוג בהם איסור למרות שהוי שבת ולכן גם תשמיש המיטה יהיה אסור וכך מביא הטור בשם הר"י ועוד ראשונים.
ביאור הכתב סופר את מחלוקת השו"ע והרמ"א
הכתב סופר בסימן קא' מבאר את מחלוקת השו"ע והרמ"א האם איסורים שבצנעא נוהגים בתשעה באב החל בשבת.
דיש לחקור בתשעה באב הנדחה משבת ליום ראשון האם הדיחוי הוא רק על התענית דהרי אסור לצום בשבת אבל עצם היום ומהותו אינם נדחים ליום ראשון וממילא שאר הדינים הנוהגים בתשעה באב כגון איסור רחיצה תשמיש המיטה וכדו' ינהגו בתשעה באב החל בשבת
או שהדיחוי ליום ראשון הוי דיחוי גמור גם על עצם היום ומהותו וכאילו שבת איננה היום התשיעי בחודש אב אלא יום ראשון הוא הנחשב כיום התשיעי לחודש אב וממילא בשבת אין כל מניעה או איסור בדברים הנוהגים בצנעא כגון רחיצה ותשמיש המיטה
ואומר הכתב סופר כי בחקירה הזו נחלקו השו"ע והרמ"א:
השו"ע סובר כי תשעה באב החל בשבת נדחה הוא לגמרי ליום ראשון ולכן אין שום איסור בשבת וממילא מותר גם בתשמיש המיטה
אבל הרמ"א סובר כי תשעה באב החל בשבת רק התענית נדחית ליום ראשון אך שאר הדינים ממשיכים לנהוג בשבת מפני שזהו יום תשעה באב ולכן דברים הנוהגים בצנעא וכגון תשמיש המיטה יהיו אסורים.