הגמרא במסכת ברכות (כא ע"ב) מביאה את שיטת רב אדא בר אהבה הסובר שאין המתפלל רשאי לומר לעצמו ביחידות את הקדושה שנאמרת בחזרת הש"ץ אלא כדי לומר את הקדושה יש צורך במניין וזאת משום שכל דבר שבקדושה לא נאמר בפחות מעשרה.
החובה לומר דבר שבקדושה במניין של לפחות עשרה נלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב לג) ובסוגיית הגמרא שם (ברכות כא ע"ב) מוכח כי משמעות המילים "בתוך בני ישראל "הכוונה היא לכל הפחות מניין של עשרה.
מדברי הגמרא עולה כי בכלל מצוות "ונקדשתי" כלולה גם אמירת דברים אשר מקדשים את שם ה' כגון עניית ברכו וקדושה ויש לומר את דברי קדושת ה' שתקנו חכמים דווקא במניין של לכל הפחות עשרה אנשים.
דין זה נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' נה סעי' א) ולכן בכל אמירה שיש בה קדושת ה' כגון קדיש, עניית אמן יהא שמיה רבא, אמירת קדושה בחזרת הש"ץ ועניית ברכו, הרי שיש לאומרם במניין של לכל הפחות עשרה אנשים.
נחלקו הראשונים האם מצוות "ונקדשתי" היא מצווה מדאורייתא או שאמירת דברים המקדשים את שם ה' היא מצווה מדרבנן והפסוק "ונקדשתי" הינו אסמכתא.
אחת הנפקויות העולה ממחלוקת האם "ונקדשתי" היא מווה מדאורייתא או דרבנן היא השאלה האם אמירת קדושה בחזרת הש"ץ נחשבת כקיום של מצווה מדאורייתא וכן האם אמירת קדושה ביחידות שלא במניין אסורה מדאורייתא.
הברכי יוסף (או"ח סי' קלה סע"ק א) הביא את דברי התשב"ץ (ח"ב סי' קסג) הסובר כי מצוות "ונקדשתי" היא מצוות עשה מדאורייתא וממילא שאמירת קדושה בחזרת הש"ץ הינה קיום של מצוות עשה מדאורייתא.
לאור ההסבר הנ"ל ענה התשב"ץ לשואל בתשובה כי שליח ציבור שנשבע שלא לעבור לפני התיבה הרי ששבועתו בטילה ואין לה כל חלות וזאת משום שלא ניתן להישבע על ביטול של מצוות עשה מדאורייתא.
הר"ן במסכת מגילה (כג ע"ב) כתב כי מצוות "ונקדשתי" היא מצווה מדרבנן והפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא אסמכתא ואין ללמוד ממנו כי ונקדשתי היא מצווה מהתורה.
גם באחרונים מצינו מחלוקת האם מצוות "ונקדשתי" היא מצווה מדאורייתא או מדרבנן. שיטת הערוך השולחן (סי' קכה סעי' ד) כי מצוות "ונקדשתי" היא מצווה מדאורייתא שמעלתה גדולה, עוד כתב העורך השולחן כי בעת אמירת הקדושה יש לכוון שהקב"ה ישרה עלינו קדושה ממרום. "...וכבר נתבאר שצריך לכוין רגליו בשעה שאומר הקדושה עם הש"ץ והאר"י ז"ל הזהיר מאד על זה ואסור לדבר באמצע הקדושה כמו בתפלה וצריך לכוין בקדושה לקדש שמו יתברך שישרה עליו קדושה מלמעלה ויכוין לקיים בזה המ"ע של ונקדשתי בתוך בנ"י והאר"י ז"ל הזהיר מאד על זה."
הברכי יוסף (או"ח סי' קלה סע"ק א) לאחר שהביא את שיטת התשב"ץ שהובאה לעיל כתב "ומ"ש דדברים שבקדושה הוי דאוריתא, קשה שהרי כתב הרא"ש פרק שלשה שאכלו (סי' כ) דלשמוע קדושה וברכו לא מצינו לו עיקר מן התורה ומילתא דרבנן היא. וכיוצא בזה כתב הרב ארעא דרבנן (מע' ק אות תקמג) משם מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ז דקדושה בעשרה דרבנן וקרא אסמכתא." מדברי הברכי יוסף כי מצוות "ונקדשתי" איננה מדאורייתא וכי הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא אסמכתא ולימוד לדין שאין לומר דבר שבקדושה פחות מעשרה אך אין בעצם אמירת הקדושה קיום של מצוות עשה.
בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' צ סעיף יז) כתב כי גם לשיטת הסוברים שאמירת קדושה איננה מצווה מדאורייתא אך מעלת אמירת הקדושה היא גדולה מאוד ואף יותר מקיום מצוות עשה מדאורייתא "... שתפלת הצבור אף על פי שהוא מצוה מדבריהם היא גדולה ממצות עשה של תורה הואיל ומקדשין בה ה' ברבים שהרי מותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה כמ"ש ביורה דעה סי' (רמ"ז) [רס"ז]."
ובמשנה ברורה (או"ח סי' קכה סע"ק ד) כתב כי בעת אמירת הקדושה יש לכוון על קדושת שמו של הקב"ה ובזכות כך הקב"ה ישרה על האומר קדושה ממרום "וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד על זה."
יהי רצון שנזכה לומר קדושה בכוונה ולהתקדש על ידי כך ממרום.