במסכת סופרים (פ' כא) מובא כי למרות שקיים איסור לצום בחודש ניסן, בכל זאת בערב חג הפסח הבכורים מתענים.
בראשונים וכן באחרונים מצינו כמה טעמים מדוע הבכורים מתענים בערב חג הפסח. הטור (או"ח סי' תע) וכן האבודרהם על סדר ההגדה כותבים, כי תענית הבכורים היא זיכרון לנס, שהקב"ה היכה כל בכור בארץ מצרים ואת בכורי ישראל הקב"ה הציל.
בדומה לדברי הטור מצינו כתב המאירי כי התענית היא שבח והודאה לקב"ה על מכת בכורות, שהייתה המכה האחרונה, ובכך הגיעה גאולת ישראל משעבוד מצרים.
כתב הברכי יוסף (או"ח סי' תע) כי אומנם הצלת בכורי ישראל והיציאה לחירות הייתה בליל פסח, וממילא היה ראוי להתענות בליל פסח עצמו, אך מאחר ויום טוב אסור בתענית, לכן הקדימו את התענית לערב פסח.
הקשה בשו"ת זכרון יהודה (סי' קלג) שלכאורה לצורך קביעת זיכרון לנס הצלת בכורי ישראל, היה צריך לקבוע סעודת הודיה ויום שמחה, ומדוע נקבע צום ועינוי. לאור קושייתו ביאר הזכרון יהודה את דברי הראשונים, כי התענית היא אכן לזכר הצלת בכורי ישראל והיא נקבעה משום שבזמן מכת בכורות ישראל צעקו והתפללו גם על בכוריהם שחלילה לא ייפגעו, אומנם הקב"ה הבטיח כי בכורי ישראל לא ייפגעו, אך כתב הרבינו יונה במסכת ברכות( ד ע"ב) שבשעה שהקב"ה היכה את בכורי מצרים, היו ישראל מתפללים לקב"ה, משום שהצדיקים תמיד חוששים שמא חלילה יגרום איזה חטא שבידם וייענשו.
מעין סברא זו מצינו גם בחתם סופר שכתב, כי במכת בכורות, כל אב היה מתענה עבור בנו בכורו, כדי שהבן חס ושלום לא ייתפס בעוון אביו ולכן לזכר עניין התפילה והבקשה, הבכורים מתענים בערב הפסח, וזאת כפי שאנו גם מקיימים את צום תענית אסתר, לזכר צום היהודים, ביום שנקהלו לעמוד על נפשם.
הגרש"ז אוירבעך (בהליכות שלמה) מבאר , כי הבכורים נתקדשו לעבודת בית המקדש, אבל לאחר חטא העגל העבודה ניטלה באופן זמני מן הבכורים, וניתנה לבני שבט לוי שלא חטאו בעגל ומאחר שביום יד' בניסן עבודת קרבן הפסח נעשתה ברוב עם, בקדושה ושמחה רבה, אזי הבכורים היו מתעצבים אל ליבם, מפני חטא העגל שגרם להם להפסיד את עבודת המקדש ומשום כך היו צמים ומענים נפשם. לזכר עניין זה נקבע, יום יד' בניסן כזמן של תענית ותשובה על חטא העגל.
אכילה בסעודת סיום מסכת
בשו"ת תשובה מאהבה (סי' רסב) כתב, כי בערב הפסח מותר לבכור שהוא בעל ברית, לאכול בסעודת המילה, אך ראוי לו להקפיד שלא לאכול כאשר הוא משתתף בסעודת סיום מסכת.
עוד כתב כי רבותיו הנודע ביהודה ומוהר"מ פישלס היו מורים לבכורים שלא לאכול בערב חג הפסח בסעודת סיום מסכת, גם הרעק"א במכתב יא' סובר, כי אין לבכורים לאכול בסעודת סיום מסכת, ואף היה מוחה באותם הנוהגים כן.
בשו"ת התעוררות תשובה כתב כי כמו שבתשעת הימים אין להתיר אכילת בשר בסעודת מצווה לכל משתתף ומזדמן, אלא הותרו בבשר רק אוהביו וקרוביו של בעל השמחה, כך גם אין להתיר באופן גורף לכל בכור לאכול בסעודת סיום מסכת, אלא הותרו באכילה רק אותם ידידי ואוהבי מסיים המסכת, אשר הם מוזמנים תדיר לסעודות המצווה והשמחה שמסיים המסכת עושה, אך בבן איש חי כתב כי בכור אשר מבין את הנלמד בסיום המסכת, יכול בערב חג הפסח להשתתף ולאכול בסעודת המצווה, וזאת למרות שהוא לא למד בעצמו את המסכת וכך גם פסק המשנה ברורה באו"ח סי' תע' שבמדינתו נוהגים להקל ולהתיר לבכורים להשתתף ולאכול בסעודת סיום מסכת
הטעם מדוע השתתפות בסיום מסכת מתירה את התענית
בשו"ת ארץ צבי (סי' עט) ביאר כי תענית הבכורים שונה משאר תעניות הציבור. בכל תענית ציבור ישנם שני חלקים המרכיבים ביחד את דין תענית הציבור, החלק הראשון הוא איסור האכילה שמונע מן המתענה אכילה ושתייה, והחלק השני הוא החובה להתענות ולמנוע מעצמו עינוגים, ממילא בכל תענית ציבור, גם אם אדם עבר על איסור האכילה והתענוג,עדיין איסור האכילה ממשיך לחול ולהתקיים על שאר דברי המאכל, ולכן לטועם יהיה אסור להמשיך באכילה ושתיה, אבל תענית הבכורים שהיא נתקנה כזיכרון לנס ההצלה של בכורי ישראל, אזי תיקנו חז"ל שביום יד' בניסן הבכורים יפרסמו את הנס ויקיימו יום תענית ותשובה, לכן תקנת הצום נעשתה כיום תענית, שמשמעותה היא רק לא להתענג, אך לא נקבע בה איסור אכילה וממילא אם בבוקר יום התענית הבכור אכל ברשות, משום שהוא השתתף בסעודת מצווה אזי ממילא הוא כבר אינו מעונה, ומותר לו להמשיך ולאכול.
לתגובות stern1416@gmail.com